לשאוף אוויר ולשמוע את ההד שיוצר בחלל גופי הריק, אף ממחשבות. רגעים ארוכים, עכורים בחיי המתנתי לרגע בו השקט ישמיע הדים רמים על דפנות נפשי. החששות מתפוררים אט אט, המציאות סומרת שיער והאמת קורמת עור וגידים. איני דבר פרט לאני עצמי, אישה שנהיית עץ ועץ שנמלא נימי תקשורת פורחים ומלבלבים. כמו צמח שמקבל תנאי אדמה ודשן נאותים אני אט אט פורסת נימי נפשי ומעזה להיניץ, מעזה להכות שורשים, מעזה להאמין, לבטוח, לקוות וללבלב בתקוות עצומות אך עם התלהבות ילדותית אין קץ. התמימות מרגישה עכורה אף היא, כמו טעות שנעשתה בעבר ותמשיך להיעשות שוב ושוב רק מתוך אמונה נושנה בעולם, באדם, בעצמי. ההחלטה לטעות נעשית בכל שאיפה מחדש ומשתלמת, עם אנחת יאוש שקטה, בכל נשיפה. בכל התחלה אני תופרת לעצמי מחדש את החיוך המאיר, המאמין- בתקווה שהפעם הבכי לא יבוא וימיס את חוטי התפירה. הרי רעפים תמיד מרגישים כמו בית, גם אם הקירות הם רק ארבעה עמודים. ואני, שכל חיי נשאתי את ביתי על הגב, מייחלת בתקוות העמוקות ביותר שלי לקירות יציבים וגג רעפים אדום ונדוש. האישה נהיית עץ והעץ נהיה בית, והתקווה- עוד לא זמנה להשרף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne