יצאנו לשתות לחיי ירון, שלא יזכה לראות עוד את אהוביו שחיפש עם חבריו בשורות בחול של עזה.
לחיי אבא, שלא יזכה עוד לראות את אחיו הכמעט תאום, וצוחק שלפחות כך מצליח לזכור עצמו צעיר.
לחיי גל, שהיה היחיד לרצות הנדסה בדיוק כמו אחיו הגדול כשכולם התפללו לגולני- אבל קיבל מוד"ש, כי קורבן אחד מהמשפחה זה כבר יותר מידי.
יצאנו לשתות לחיי נעמה, שלא האמינה בנישואין עד אשר איבדה את היקר לה-והבינה, שהיא והכאב זה לנצח, מגיל 17 ואילך.
לחיי דבורה- שטיפלה בפצועים בר"מ 2 בסיני, ומאז הפינה בליבה לא הפסיקה להרקיב מכאב.
לחיי השתיקה שנועדה לקדש שגרה והמשך חיים, ולחיי המילים שבהן נעזרנו בכדי לדובב את מי שעוד אפשר.
ולחיינו.
לחיי האנשים שבצפירה כמעט והתבלבלו וברחו למקלט, כי המלחמה זורמת בעורקיהם והמוות מזהם להם את מחזור הדם. לחיי הדור שנולד בתקווה והמשיך ביאוש, הדור שאיבד אמונתו באנושיות אך לא ברוח האדם הלוחם. לחיי כסיסות הציפורניים, החיבוקים מלאי הדמעות העצורות של "העיקר שאתה חזרת". לחיי השירים שכתבנו על אהובים שכבר לא כאן, החלומות על ארצות אחרות עם התקווה שאף אחד לא מדבר עליה על הארץ הזו רק אחרת. לחיי להתבגר ולשנות, לגדול ולהשפיע, לחיי פתיחת ראש והקשבה. לחיי מדי ב' בבוידעם וחיוכים בארגז ליד החלבה ופק"ל הקפה, ולחיי האמונה המוצדקת והפטריוטית יותר מכל- שיעלו אבק.
חג עצמאות שמח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne