Rivendell

כשפגשתי את משנה הצורה הוא היה צלילים באוויר. הרוח נקשה על החפצים סביבי והרגשתי בנוכחות, אך לא הצלחתי לאחוז בה. העיניים בגב צעקו לי שהוא שם, נוכחות בלתי מוסברת ו-וודאית כמו עיניים שמביטות בך ואינך יודע היכן. הוא ליווה אותי בדרכי לכל פינה על פני כדור הארץ שלא ניסיתי למחוק ממנה, ליקט פירורים מכל פינת מחשבה נידחת במוחי, אסף שברים מנפשי. הוא היה, ולא היה. העניק לי את האפשרות להיות אני בלי חשש, אך עם מחשבה שניה. 

בפעם הראשונה שהבטתי בו הוא היה צל. לא קווי מתאר אלא אדים של נוכחות, של זכרון. הוא ניזון ממני ומכוחות האנוש שלי כמו עלוקה, אך אני שמחתי לחלוק עמו את אותם הכוחות. הרגשתי, לראשונה בחיי- שכל אותם הכוחות שאני מפזרת סביבי נאספים למטרה חשובה. לישות חשובה שתתרום יותר ממה שתיקח, בסופו של יום. לישות אחרת. הוא היה הוא כשבדמו אני זורמת, ואני הייתי אני כשברוחי הוא נושב.

אחרי שנים של ריקודי דעת, הוא רקד איתי עד למימד מחוזות הזמן. הראה לי שעוני דאלי מעוותים, שעוותו את כל עקרונות המחשבה. הוא יצר בי מימד חדש, ספקני שאינו ציני, מימד ששואף לאמת טהורה ומבין כי כל השלכה שלה עדיפה על השלכת הסילוף. והעולם לא היה עגול עוד, ולא הסתובב הוא סביב ציר אחד. והוא קטן עליי, ועליו. אך הוא כל מה שיש לנו.

כשרצנו אז במימדי הזמן, בין חור שחור אחד לאחר ובין מערבולת זו לאחרת- גופי גילה סימני זקנה מתקדמים. אך הוא, נשאר צל. נשאר כמעט. כמעט אנושי, כמעט אמיתי, כמעט אדם וכמעט על-אדם. במקום שעורו יתקמט התקמטה לו התודעה, והתפזרה כמו ניירות בין אלפי מימדים. ואני, הרגשתי כמו ספרנית שאוספת אותם לכדי כרך אחד גדול, מדביקה בעדינות אין סוף ומקטלגת לדורות הבאים.

ביומי האחרון בעולם הזה, בא הצל ואספני כפי שהבטיח מימים. לא היה עוד ללא מתאר אלא אור בוהק של תקווה ממשית, הדבר שהיה תמיד. הוא הוביל אותי במחשכי העולמות אל עבר הכוכב הבוהק ביותר והניחיני כך באמצע הדרך בין כלום להכל, תלויה ברכות בלי אף דאגה ומוקפת באי וודאות. הוא נשב סביב אוזניי ואני הרגשתי כמו צלצול הפעמונים ברוח של פגישתינו הראשונה. והנה, הניח לי- והפך לחלק מאותו האינסוף שעטף אותי. ואני, שהרגשתי בטוחה מאי פעם בידיעה שנמצא דווקא באי ודאות- פקחתי עיני וצעדתי אל עבר המציאות בעולם הזה. יודעת, כי לעולם לא יניח לי במאורות כפי שלא הניח לי במחשכים. וכי הוא, כפי שהיה תמיד- חלק מעצמי.