אם יניר היה יכול להיות הכל, כל יכול- ממש כמו שאמא הבטיחה מהיום שנולד, היה בוחר להיות דמות ממשחק מחשב. בגיל שלוש- חשב להיות שרברב, כזה עם שפם ומבטא איטלקי שקופץ בממלכת הפטריות בלי קץ עד אשר מציל נסיכה. כששמעה על כך אמו, נבהלה וניסתה להוקיע את הרעיון מראשו. ולכן, אמרה לו, שנסיכות לא אוהבות שרברבים. כשגדל במעט רצה להיות ארנב, כזה ירוק שמקפץ על אבנים אדומות. אך אמו, שנבהלה, אמרה שבני אדם לא אוהבים חיות ובכלל לא ארנבים. אז, גם להיות גור אריות שחולם להיות מלך ירד מהפרק. יניר הבין שבני אדם, עושים הכל רק לא אוהבים. והוא אהב, והוא רצה- והם, לא מגיבים. אז כשכולם עפו על שטיח מעופף לעבר נסיכה הוא למד איך נלחמים בחרב, וכשכולם למדו לנהוג בארקייד מעופש שבו חגגו ימי הולדת, הוא למד לדרוס במשחקים דמויי-חיים. וכל הזמן, כל הזמן קולה של אמו צלצל בראשו- בני אדם לא יכולים, פשוט לא יכולים. כשיניר נדבק למשחק חדש הוא לא מגדיר זאת כאהבה, הוא מגדיר הנאה כאובססיה. כמו בימים ההם שאהב ילדה עם שמלה ורודה וצמה צהובה, ממש כמו גברת פיץ'. הוא לא עוזב, לא עוזב- והקולות לא עוזבים אותו. החדר כבר חשוך והקול שלו לא נשמע לאיש, אבל הידיים עדיין על שלטי המשחק. היום יניר כבר אחרי עשרים, ועדיין הם לא שותקים. מדברים בקול רם כל כך עד שהוא מעולם לא מוציא מילה. לפעמים, הוא יורד לבית הקפה רק כדי לפגוש בן אדם אמיתי, וחוזר להרוג בני אדם אחרים. אם הוא לא היה אומר, שאני לעולם לא אבין- כי עבורי משחק הוא רק משחק ועבורו משחק הוא החיים, עוד לא הייתי דואגת. אבל אני, בעיניו- לא אוהבת. אני הילדה עם השמלה הורודה שהצביעה והפנתה צמה בלונדינית יחד עם הגב. אם הוא לא היה אומר, שרק כשהוא תוקע מוט ברזל בקרביים של אדם שאינו מאמין בהיותו וירטואלי, הוא מרגיש חי- עוד הייתי מנסה להאמין באהבה. אם הוא לא היה מושך לי בצמה בכל יום מאז התיכון, לא הייתי מרגישה אשמה על כך שאין בו עוד חיים, פרט ללקיחת חיים. ואולי, לא הייתי מפחדת שכל העולם הוא רק משחק, לאנשים כמו יניר.
****
אולי זה האלכוהול שזורם לי בדם כמו מים, אבל מעולם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים.
וזהו, כאן נגמרת המציאות. חוזרים למילים שזורות בסיפורים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne