Rivendell
|
 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2016
קריסטל
בבתי חולים כולם תמיד חמורי סבר. גם הרצפות, התקרות והמנורות עכורות תחת ברק חומרי הניקוי. הצוות נדיב, אך לא מחייך. המילים שחוקות, אך לא מנחמות. ובכלל, זהו אחד מהאיזורים העצובים עלי אדמות.
בלילה לא הצלחתי לישון, והתעוררתי בעל כורחי לפנות בוקר. נכפה עלי להגיע לבית החולים מסיבות שונות ומשונות, והנסיעה ארוכה מנשוא בשעות הפקקים הסואנות. השמיים היו אפרוריים והריחו מניחוח שריפות, ונהג האוטובוס ממורמר ועצבני. ואני, ספוג כמו כל בני האדם-מכילה בתוכי את כל עוצמות הרגש הללו.
בהגיעי הפקידה הרובוטית שלחה אותי באדיבות מזויפת לחדר 2. סביבי המתינו תריסר חולים במיטותיהם, המכשירים אליהם חוברו צפצפו ללא הרף. הרוח מתקצרת, מתקצרת. והרוחות בחוץ נושבות כמו רוח האדם. חשבתי לעצמי כמה עצוב זה וודאי לעבוד במקום מעין זה בכל יום, ועל המלחמות אשר עוברים אינספור אנשים רק בכדי להגיע למשרות אלו. אולי, אולי בכל זאת יש פה משהו שאיני יכולה לראות.
זווית אחת, ועוד אחת, סיבוב, כיפוף וחוזר חלילה. עוד המתנה של שעה לעותק, עוד מחצית השעה להרשאה לצפיה בתוצאות. גם הקפה פה, אפרורי ומר מהרגיל. אישה בחולצת תכלת בוהקת נעמדה מול הפקידה שלצידי, "מה שלומך?" שאלה אותה בחדגוניות המוכרת, "הכל מעולה!" אמרה בחיוך גדול, "הכל מעולה!". הבטתי אליה וחייכתי, האנרגיה שלה הייתה כמו קריסטל בוהר באמצע חדר אפל. אפילו פקידות הקבלה חייכו. "אל תשכחי את המסמכים, שלא נראה אותך שוב" הן אמרו, והיא הלכה כמו מרחפת, מאירה את המסדרונות.
"הביופסיה שלה יצאה סוף סוף נקיה" לחשה פקידה אחת לשניה, "שלוש שנים, וסוף סוף היא יכולה ללכת בלי לשוב". ואז הבנתי, כיצד אנשים בוחרים להמתין לאורות קטנים-גדולים מהחיים, בכוחים האפלוליים של החיים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
