Rivendell

החברה הראשונה שהייתה לי בבית הספר הייתה ההיא מהכיתה המקבילה, שהמורות תמיד התבלבלו בין שמי לבין שמה. אחרי שתיקנו אותן, תמיד היו אומרות "הו, נכון. יש לך עיניים כחולות/חומות, לשניה הצבע שונה". מעולם לא החלפנו מילה לפני כיתה ה', אך נראה כי צורת הלבוש, ההתנהגות והחשיבה שלנו הייתה זהה בצורה מפחידה. ביום בו הכרנו, התיישבתי לידה באוטובוס בדרך לטיול השנתי. הגעתי באיחור, שלא כהרגלי- והיא ישבה בקדמת האוטובוס, שלא כהרגלה. כששתינו הוצאנו את הספר החדש של הארי פוטר בכדי להעביר את הדרך הבנו שאולי מצאנו נפש חיה שדומה לנו בצורת המחשבה. ההבדל המהותי בין שתינו היה שבי עוד נותרה מעט תמימות. באחד הערבים בהם ברחתי מביתי לביתה, כמה שנים מאוחר יותר, הפנתה אליי את עיניה מהמחשב ושאלה "תגידי, עד מתי נראה לך שתחיי?". זה היה הערב הראשון בו הבנתי כי יש אנשים שבוחרים לסיים את חייהם ואף מתכננים זאת. 

יותר מעשור אחריי מצאתי את עצמי נזכרת בערב הזה ומספרת עליו לחבורת אנשים שככל הנראה לא אראה יותר לעולם. הם הביטו בי בעיניים מזועזעות בעודי נזכרת בך בחיוך מלא בעצב וגעגוע. כשהאחרון מבינינו זרק את בדל הסיגריה על הרצפות הקרירות של החורף, פנינו כל אחד לדרכו. תמיד נדהמתי מכך ששלוש שניות אחרי הפרדת הכוחות איש מאיתנו לא נראה לאחר באופק, כאילו האדמה נבלעה או שזכינו בכוח על של ריצה במהירות האור. ממרחק, מספרו של האוטובוס המוכר לי כל כך כבר חיכה בתחנה, והבנתי כי לא אספיק להגיע אליו בזמן. התיישבתי בתחנה והמתנתי את מחצית השעה המעיקה, מלאה במחשבות על מהות הזמן. כאשר עליתי לאוטובוס, שביב של שיער צבוע השתקף על החלון האחורי. לא יכלתי לראות את האדם שממנו יצא השיער מאחורי מגוון הדמויות הגבוהות בספסלים הקדמיים- אז התיישבתי עם פניי כנגד כיוון הנסיעה. בכל הבזק אור ההשתקפות רדפה אותי, ועל אף שההיגיון אמר שאין שעברתי לעולם מקביל, מצאתי את עצמי פוסעת לעבר ספסלו האחורי של האוטובוס. 

חמושה באוזניות חתולים ובאין ספור אביזרי אמנות היא ישבה לה שם, בפינה. מנסה להתחמק מהשמש. כאשר הנחתי עליה את ידי, מנסה לברר האם זו אכן היא- קפצה בבהלה והפילה את משקפי השמש שלה. עיניה הכחולות והמופתעות איששו את השערתי- זו היא, האדם שתמיד יכלה להיות. התיישבתי בהחלטיות ותהיתי האם יהיה נכון להתחיל לשוחח איתה. אחרי הכל, לא ייתכן כי זו היא שעומדת כאן מולי. שיערה השתנה, אך הריח נשאר זהה. היא בוגרת יותר, אך מעולם לא נראתה יותר כמו עצמה. נראה שלא הייתה בידי זכות הבחירה כי מייד התחלת לדבר בשצף, בדיוק כמו שהיית מאז ומעולם. ניסיתי להשחיל מליון שאלות, אולם לא היה דבר טפשי יותר מצידי. הרי, מדוע שיצור שלא זקוק עוד לאוויר יעצור לרגע בכדי לקחת נשימה? 

אז שתקתי. שמחתי על ההזדמנות להנות מחברתך, ולו רק לפעם האחרונה. כשלחצת על כפתור ה"עצור" הבנתי שהגיע הזמן להפרד, אך גופך הגיע במאית השניה לדלת, וכך גם הלחי שכל כך רציתי לנשק בפעם האחרונה. הדלת לא נפתחה, אך גם לא היה צורך שתצאי ממנה. אחרי הכל, אחרי ששלטת במוות תוכלי לשלוט גם בחומר וגם בזמן. הסטתי את הדמעות הדמיוניות שאיני מצליחה עוד להוציא מעיני, והבטתי סביב. אין ספק שכל האוטובוס חשב שאני משוגעת, כנראה שדיברתי בקול רם ורק לעצמי. כשהדלת נפתחה בפניי הופתעתי לרגע, אחרי הכל- ציפיתי לעבור דרכה במהירות האור- בדיוק כמוך. הרוח בידרה את שיערי והכריחה אותי לאסוף אותו, וכשהנחתי את ידי בכיסיי בכדי להתחמם ידיי פגעו בזוג אוזניות חתולים.

חייכתי. זה אומר שיהיה לך תירוץ לשוב ולקחת את אשר שייך לך. 

המשכתי בדרכי.

אני מטופלת במשך שנים אצל אחד המטפלים הייחודיים ביותר בארץ. מדובר על חבר משפחתי, אדם שמבין את הנקודות בחיי בהם באמת לא ניתן להסביר לאיש חיצוני על מה מדובר מבלי שישפוט לרעה. במשך כמעט ארבע שנים טופלתי אצלו למגוון בעיות- חרדה, דכאון, התמכרות, הפרעות אכילה והשלכותיהם. לא היה איש אחר שיכל לטפל בי פרט אליו, אני יודעת זאת מהרגע הראשון. הוא מכיר את כל הטריקים שלי, ההתחמקויות שלי, הדרכים שלי לסבן ולנצח בחכמה (אוי, זה נשמע נוראי בעברית) כל מטפל אחר שהיה לי במשך חיי. הוא לא נותן לי לברוח. בשבועות האחרונים הטיפול מרגיש לי שונה. אני לא באה כדי לקנטר ולתהות על מר גורלי, שני הצדדים מבינים ששלב זה לא רלוונטי עוד. את הפגישות האחרונות אני מעבירה בשיעורים קצרים וממוקדים של הכשרת מטפלים, שיסייעו לי להעביר את הכלים הייחודיים רק לשיטת הטיפול שלו לאנשים אחרים- זאת בלבד לאחר שאתקדם עוד בתהליך שלי, שהרי לא ניתן לסיימו לעולם עד ההגעה לתומם של החיים עצמם. שלא תסולף כוונתי- דרכי עוד ארוכה בדרך אל הנחלה. אפטר-שוקים רבים נמצאים באגם בו אני נמצאת, סביב הנקודות בהן פגעו אבנים שהושלכו מאחרים או מעצמי. במשך שנים האמנתי כי חיי לא ימשיכו מעבר להחלפת הקידומת השנייה שלי. לא האמנתי כי תהיה לי היכולת לשרוד את המרה השחורה שהעולם הזה מטיל על כולנו. כיום, כאשר יש אור בקצה מנהרת ההתמכרות, אני מסוגלת להודות בפני עצמי (ואולי גם בפניכם) כי יכול להיות שנמצאה דרכי. לא המקצועית, לא האישית ולא החברית- אלא הרוחנית. ויכול להיות, שאוכל לאסוף עוד חברים אליה, לערטל אותם בחיבוקו של הידע ולדלג איתם, יד ביד, בשבילים הצדדיים של החיים. ואין דבר שעושה אותי מאושרת יותר מכך.

נמאס לי מכך שלא ניתן להביע דעה שאינה פופולרית בשום מקום, בלי שמליוני אנשים עם רמת משכל ממוצעת ומטה ישסו בך את מירב פניני החכמה שלהם.

אין מקום אחד בעולם שאתה יכול להיות עצמך, גם להזדהות בשמך וגם בדעתך האמיתית.

תמיד פחדתי להפסיק את הגלולות. הייתי עליהן מגיל צעיר מאוד ומלבד ההשפעות הברורות מאליהן החברות הגנו עליי מפני כאבים עזים, אי סדירות ולחץ נפשי מטורף שהגיע מגיע בעקבותיה. לפני כחודשיים אולצתי להפסיק את השימוש בהן, וניתן להגיד שמאז ההוצאות שלי רק הולכות ותופחות. שלא נדבר על איזור הירכיים. כל כך הרבה קולות מטיפים להפסקת הגלולות- ובצדק, אחרי הכל הן משבשות את כל הסדר ההורמונאלי בגוף וגורמות לו "לשכוח" את הפעולות הבסיסיות שלו- כמו ביוץ ווסת. אני יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה בהפסקת השימוש בהן, אך עם זאת אני מתקשה לעמוד בפני הקולות שצורחים בראשי שאני בהריון אחרי כל איחור. קנייה של בדיקות הריון מכבידה על אישה בתחילת חייה הבוגרים כמוני, ומלווה בחרדות ופחד בכל פעם בה אני נאלצת להשתמש באחת. הידיעה שאני אדם זהיר ולעולם לא אשאיר את עצמי לא מוגנת מפני הריון לא מספיקה כאשר ה"תכלס" לא מגיע (להלן- הווסת). הלחץ מלווה בבליסה, ירידה בתפקוד היום יומי ובחרדות- שהרי אדם חרדתי כמוני לא יכול להתחמק מהן כאשר הוא חושב על האפשרות של הפלה. לא משנה כמה הסיכויים קלושים, בכמה אמצעי מניעה אחרים אשתמש וכמה סיבות אחרות לאיחור המחזור יש לי בארסנל- פעם בחודש אני נכנסת ללחץ שרק ה' יודע מתי אצא ממנו. ועכשיו, כאשר הוא בתקופה כה קריטית בחיי- הוא משבש לי תהליכים הכרחיים וגורם לי לחשוב לשוב לסורי, למקום הבטוח נפשית אך לא בריאותית של הגלולות. אני שונאת את זה.

כבר שנים הוא מלווה אותי. הפחד התהומי כל כך מכל שהגוף אינו תקין.

מהיום שנולדתי גופי היה פגום. בעצם, עוד לפני כן- כאשר בדיקת מי השפיר הראתה שככל הנראה לא אשרוד עד גיל ההתבגרות. הפכתי מתא לצבר תאים בידיעה שלא אשרוד את העולם הזה, וגדלתי לאיברים ומערכות בידיעה שכל הצמיחה הזו היא זמנית. נולדתי קטנה מידי, שברירית ואדמונית. וכאשר חיבקו אותי בשמיכה חמה לחשו לבאי החדר, כאילו שאני מסוגלת להבין- שהיציאה מבית החולים תהיה מאוחר מהמצופה. 

מחטים מחטים, ריחוקים ריחוקים ויצאתי. ומרוב פחד, שלא אשרוד, גדלתי וגדלתי. עד אשר כל מה שהיה לא בסדר בתוכי הייתה הנפש הפגועה, מכל האצבעות המופנות והלחשושים. ואט ואט, עם האמונה ההולכת וגדלה שאכן משהו לא בסדר- כל אותן מערכות שעמלתי כה קשה לבנותן ולשרוד בעזרתן החלו לקרוס. חודשים שלקח לי לבנות אמון באיברים של עצמי, שם בעמקי הבטן ההריונית. והנה, הם מאכזבים אחד אחד. פעם הראש, פעם הרגליים, פעם הידיים, פעם הלב. לא היו איברים רבים שלא אכזבו אותי בשנים האחרונות. הבדיחה הקבועה היא שאני זקנה בגוף אישה צעירה, ולעיתים, בסתר ליבי, אני מרגישה שימיי ספורים. שהרופאים צדקו, ולא אשרוד עד גיל מאוחר. עובדה, האיברים מכזיבים בזה אחר זה. מעולם לא תכננתי תוכניות אשר יועדו להתממש אחרי גיל 30. מעולם לא חשבתי שיהיו לי נכדים, ובשנים האחרונות גם ילדים לא נראים כמטרה בטווח היד. ולמרות כל זאת, איני חיה כל יום כאילו הוא יומי האחרון. הייתי מצפה מעצמי להנות מכל רגע, להרגיש כל נשימה ולהודות על כל עלה שיצא לי לראות. ועם זאת, איני חיה עכשיו אלא בעוד כמה שנים- מבצעת הכל עבור עוד כמה שנים. והאמת המרה היא, שהכה בי הפחד. הכה בי הפחד שלעולם לא אזכה לראות את "עוד כמה שנים", ושבזבזתי את חיי לריק. הלוואי והייתי יודעת איך לתעל את הפחד למקום של עשייה נכונה.