 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2015
לסגור את תאטרון הבובות!
אנחנו שחקנים. לפעמים על במה, לפעמים על מפה, לפעמים כלי שחמט. אנחנו שחקנים קשורים בפרקי הידיים כמו בובות על חוט שנעות בזכות בן אדם. לפעמים אנחנו שוכחים שהחוטים הם אלו שמנעים אותנו. נוח להשען אחורה, לתת להם להזיז את גופינו לפנים ולאחור, למתוח את החיוך מעלה מעלה. לפעמים אנחנו אוכלים אנשים בצעד לא מובן לאחור, כמו מלכה בדמקה. ולפעמים, כמו בשח קוסמים, אנחנו מניפים חרב ותוקעים היישר בליבו של הפרש הלבן.
אין לי הסבר אחר, אין לי הסבר אחר לכך שההצגה ממשיכה כל פעם מחדש. שעוד אדם מת כאן ושם, עוד אדם מת מימין או משמאל לקו מטומטם- וההצגה חייבת להמשך. זו טכניקה טיפולית מוכרת, להגיד להמשיך בחיים. לשכנע את המטופל להתמקד בדברים הקטנים, בשני הילדים שגידל, בקניות לבית, בשרידה יום יומית. כי להכיל הכל כבד מידי, כך אומרים. אבל אף אחד לא לימד. הרי האם שהרתה וילדה ובכתה איתנו בידיה, ידעה בדיוק לאיזה עולם תביא אותנו. האב שהזריע, תמך בלידה ובכה עם האם ידע גם הוא באותו הרגע, כי גזר את גורלינו. ועם זאת, בכל יום מחדש, ממשיכים להביא ילדים לכולם בלתי אפשרי, כזה שהנפש האנושית מעולם לא ידעה להכיל.
יש גישה ישראלית מאוד, גישת ה"נסתדר". הגישה הזו היא זו שהובילה את ההורים שלנו למשפט "כשתגדלו כבר לא יהיה צבא". אותה גישה מובילה אנשים שאין להם כסף לפרנס את עצמם לעשות שלושה ילדים, אותה גישה מובילה אותנו לצאת מהבית ולשבת בבתי קפה כשבבוקרו של אותו היום 16 אנשים נדקרו על ידי אדם- על מלחמות לא שלהם. כי הם, הם רק רוצים למלא את המקרר. שיטת הממשל הרחיקה אותם כל כך מהמציאות הפוליטית, הפכה אותנו לכלים שלא נפגשים לעולם עד שלא מאוחר מידי. כשישראל כץ אומר לאם שכולה בעקבות תאונת דרכים "תתרכזי באבל שלך"- למה הוא מתכוון? הוא מתכוון בדיוק לכל מה שהפוליטיקאים, ובראשם המפלגה המקסימה שלו- עושים כל הזמן. "תתרכזו בכאב שלכם, בעולם הקטן שיצרתם לכם. מה שקורה מסביב ומשפיע גם עליכם, גדול מידי מכדי שתוכלו להבין".
תיאטרון הבובות שלנו נוצר על ידי בני אדם, מנוהל על ידי בני אדם ויסגר על ידי בני אדם. הוא יסגר ברגע בו בני האדם יפקחו את העיניים ויבינו ש"יהיה בסדר" כולל פעולה מצידם, הקרבה, שתוביל לכך שיהיה בסדר. הוא יסגר ברגע שבני האדם יבינו שמיליארדים של אזרחים תמימים למול מאה אלף האנשים החזקים והעשירים בעולם, לא באמת ישאירו סיכוי. לא משנה מה כסף יוכל לקנות לאותם העשירים. הוא יסגר ברגע שאנשים יוותרו על הנוחות שבליות מובלים, ויובילו את עצמם. הוא יסגר ברגע שאנשים ימאסו במוות על מלחמות חסרות טעם ופשר, ויבינו שהאינטרס של כולם הוא להיות גוף אחד. לא מפולג, לא תחרותי (כי "שוק פתוח יוביל לתחרות במשק"), אלא שיתופי.
עד אז, נתראה במרחץ הדמים הבא.
| |
להחליף סוללה
המזגן עבד מצויין. למעט הצטברות סוררת של אבק בין תריסיו, הוא עשה את פועלו כהלכה. המאבק עמו היה, איפוא, באמצעות השלט הרחוק. כבר כמה חודשים שהוא מהבהב במצוקה, וכמה חודשים שאני מתעקשת לפתוח את גבו, להדק את המגעים סביב הבטריות ולהניח לו לנפשו. יש בי מי ידיעה כזו, שהושרשה מאבותיי השואתיים- אין לזרוק את הבטריות עד שהוכח מעל לכל ספק שהן ריקות מכל תוכן.
אתם מבינים, זה החיבור בין השלילי לחיובי. בין האנרגיות השונות, בין הזרמים השונים-שגורם לכל העולם לעבוד. זה הקפיץ הקטן שמוליך את המינוס, והחור המדוייק שאליו נכנס הפלוס-שעליהם קם ונופל פועלו של מזגן שלם. כזה שאפילו לא נתמך בעצמו בסוללות A מעין אלו.
אני שואפת כל חיי להיות הפלוס. לתת כשחסר, לא לקחת כשלא צריך. אני משתדלת לחשוב מהפלוס, להאמין בפלוס, להפיץ את הפלוס. אבל האמת הלא מרה בכלל היא, שכל חיי חשבתי שאני מינוס. לא כי לא היה בי מינוס, אלא כי בחרתי לראות רק אותו ואת השפעותיו. המינוס, צריך מוליך. צריך עזרה. או כך לפחות, חשבתי.
אלו הרי שטויות, גבוב הבל גמור. שהרי גם הפלוס, בלי המינוס לא יכול. זו רק מראית העין, שאומרת שלו יש ולפלוס אין. הפלוס בודד, אין לו כל תמיכה בשלט. הוא חי ברברבנות ראוותנית מעצבנת, בזחיחות. וזה, זה המינוס שלו. אתם מבינים? כדי שהפלוס יהיה פלוס אמיתי, הוא צריך מינוס אחד גדול ובולט. חוסר רגישות. ורק אז, הוא יכול לקחת את ההחלטות הנכונות. רק כך הוא יכול לעשות מה שנכון מערכתית ולא נכון אישית, מה שנכון לטווח הארוך ולא לאדם הפרטי.
ומי אמר שהטווח הארוך הוא בעצם ההחלטה הנכונה? מי אמר שהפרט הוא לא העולם כולו באותו הרגע? הרי העולם, העולם הוא כמו קופסת מונפול. התאים שלנו שייכים למאגר, לבנק. לפני שהגענו לעולם בצורה הזו החומרים היו קיימים באינסוף צורות אחרות. כמו אנרגיה, כמו חשמל, כמו הבטריה של השלט למזגן-גם האנרגיה שלנו לא הגיעה יש מאין. וכשנלך, כמו בכל משחק מונפול-לא משנה איך שיחקנו, כמה טוב, כמה הוגן או מושחת... הכל יחזור חזרה למאגר, לקופסא, לדבר הגדול בהרבה מאיתנו.
אני לא אהיה פלוס ולא אהיה מינוס. מדוייק מכך יהיה להגיד שלא אוכל לעולם להיות מינוס או פלוס, לחלוטין. זה לא קיים בטבע, זה לא אפשרי ליצור חיים, קסם, רק ממטען אחד. על כל פלוס שלי עליי לסמן את המינוס ועל כל מינוס את הפלוס. וחשוב מכל, לחיות במודעות- כי לפעמים, כל מה שצריך הוא פשוט להחליף סוללה.
| |
גלד
לפני שלושה שבועות, הנחתי זוג את ארוחת הצהריים שלי בטוסטר-אובן של העבודה. לאחר שחתכתי את הסלט והבנתי שנותר עוד זמן מה עד שתהיה חמה דיה, חזרתי לשולחן העבודה. כששבתי להוציא אותה, ראיתי שמעליה הונחה ארוחת צהריים נוספת. זו לא הפעם הראשונה שבה שמו מזון ישירות מעל המזון שלי, ולא הפעם הראשונה שעשו זאת בלי רשות. אולי זה ישמע קטנוני, אולי זה ישמע פלצני- אך מבחינתי, ברגע בו הפעלתי את התנור ועד הרגע בו סגרתי- הסמכות בכל הנוגע אליו שייכת לי.
אני מכירה את הבחורה שנוטה לשים את המזון שלה מעל שלי בחוסר התחשבות. אולי המילה "מכירה" אינה נכונה, מעולם לא החלפנו יותר מידי הברות בינינו. אני יודעת מי היא. ישראלית טיפוסית בין ים של עולים חדשים ומנומסים. אם הייתי מרגישה שיש טעם בלגשת ולהסביר לה מבלי להציב את עצמי במשבצת לא שפויה, אולי הייתי עושה זאת. אך בפעם השלישית לערך, מצאתי את עצמי מנסה לשלוף את המזון שלי מתחת למזון שלה- מבלי שאף אחד מהם ישפך או יהרס.
צריבה קלה הורגשה בגב כף היד שלי. כבשלנית ותיקה זה לא הפריע לי, הייתי רגילה למחושים מסוג זה. אך בכדי להציל את לחמיינת הבורגר הנלוזה שלה, נאלצתי להשאיר את כף היד במקומה לעוד מספר שניות. תחילה לא חשתי בצריבה הנוראית, אך לאורך כל אותו אחר הצהריים והיום שאחרי לא יכלתי לחשוב בהגיון, מבלי שהצריבה תשתלט על כל האיזורים המודעים והלא מודעים במוחי.
שלושה שבועות אחרי- מצאתי את דרכי הלאה מהעבודה הזו. הסרתי את נעלי הבובה, קיפלתי את החולצות המכופתרות ושמתי על עצמי נעלי ספורט וסוודר כחול גדול. גב כף היד שלי עדיין כואב, מתקלף ושורף. ואני תוהה- עד מתי אשרוף איברים ולא אגיד לאשמים די?
עד מתי עוד אמשיך לחוש את השריפות והצריבות מעברי?
האם אי פעם הצלקות יגלידו לחלוטין?
בילדותי, אימי הייתה יושבת על דש מיטתי ומנסה להרדים אותי. הייתי תופסת את גב כף ידה ולוחצת על הורידים הירוקים והבולטים מעבודת הכפיים שלה. אם יום אחד אבחר להביא ילדים, אם יום אחד גם הם יביטו בגב כף ידי- מה אספר?
שלא אמרתי "דיי" יותר מידי פעמים בחיי?
שלא יכלתי להציב לאנשים גבולות?
לכל צלקת יש סיפור, אחד אמיתי ואחד מומצא. ויום אחד, אצליח לחבר בניהם.
| |
ניסיון ראשוני בשירה מדוברת\בסיס למריבה
אני
אויבת השוויון
סכנה לדמוקרטיה
אני
צבע שיער
ודיקציה
אני
תעודות של מרמה
והישגים של פרוטקציה
אני
נכסים מאבא עשיר
והצלחות מאמא דוחפת
אני
בת לעורכת דין
את כולם בתור עוקפת
אני
לא בזכות עצמי
דורכת על כולם
אני
מקושרת לאנשים
עשירים
בכל העולם
אני
גזענית בתוכי
וחייכנית כלפי חוץ
אני
שמאלנית וודאית
עוד לכנסת ארוץ
אני
הסיבה שבגללה לא נותר לך תקן
או אולי, לעולם פשוט לא משחררת ת'רסן
אני
הכל פרט לעצמי
רק סטיגמה אחת גדולה
שנוצרה על ידי אנשים
שגם הם
הגיעו מהגולה
אני
גזענית כלפיהם, כלפי שחומים, כלפי ח' ו-ע'
כשהם ממלמלים להם קללות שבעתיים
אני
המצאתי את הסוגנות
כשלי בבית בכלל אין אוכל
ואהבה אין בכלל כי לובן
תפל הוא, הגיע מהאופל
אני
לא אקבל אותם בראיונות עבודה
אחשוד בהם בנמל התעופה
אני
בכלל משכונת עוני
אני נבניתי מילדות שרופה
אני
בניתי הכל בידיים רועדות
אני בכלל להורים הקשישים עושה קניות
אני
המצאתי את הגלגל, נכון
בוודאי שאני אשמה בכל
הרי
אני
בראשי סטיגמות, סיווגי צבעים
שבגינם אתם נועדתם לסבול
אני
תירוץ
לכל עצלות, לכל עקבה
אני
בסיס
למריבה
| |
תירוצים תירוצים
הד והדים
והכל ריק
כמעט כמו בהתחלה
אולי טיפה יותר
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
