Rivendell

כשאני עוזבת, כשאני עוזבת אני לא רוצה שאף אחד ידע. אני כולי רוח סערה, הוריקנים מפרקים אותי מבפנים, אבל מבחוץ- אני יוצאת בדממת אלחוט, בצעדים חרישיים בכדי לא להעיר את הדרקונים שניסיתי להלחם בהם ונכשלתי....ועוזבת. לרוב, אני לא מביטה לאחור. אני צורבת בתוכי את כל הפסיעות האחרונות, הנשימות האחרונות, הצלילים האחרונים- ועולה על האוטובוס הראשון מבלי לחשוב לרגע. אני משאירה פירורים של עצמי מאחור ובדרך עד אליי, רק למקרה שמישהו יתחרט. והדם שזולג מנפשי בוהק, ומאדים ככל שאיש לא טורח ללכת בעקבותיו.

מחר, מחר אני אעזוב. עזיבה מתוכננת, מחושבת- כזו שנעשתה פנים אל פנים ותעשה מול עשרות פנים מחדש. מחר אסור יהיה לי לדמם, לדמוע, להשבר. ומחר אני אביט לאחור, פעם אחת. אני אצרוב במוחי את הבניינים הגבוהים, את ריחו של הכסף, את המילים המורכבות שנועדו לתאר סיטואציה פשוטה, את התהליכים שנוצרו בכדי להשאיר עוד ועוד אנשים כבולים בעבודה. אני אשנן את החלונות האפורים, את המזגנים הכבויים ומעלי האבק, את בתי הקפה השחוקים ואת תקתוק העקבים במסדרונות. אנצור, בכדי להגיד "לעולם לא עוד. לעולם".

ולא לשוב אף פעם.

"איך ילדים באים לעולם?"

"באים מאהבה, חמודה. באים מאהבה"

"ואיך באים הילדים הרעים לעולם?"

"עדיין מאהבה. והרוע, מחוסר האונים למול הרוע הקיים"

"ואיך נוצר הרוע הקיים?"

"מפחד"

"והפחד?"

"מחולשה ושבריריות למול העוצמות שהחיים יכולים לקחת אליהן"

"והחיים?"

"מאהבה, בדיוק כמו ילדים"


"זה כל כך כואב, אם זו אהבה- קח אותה ממני!"
"זה כואב כי זה היה אמיתי" 
-(ההוביט) 

השפתון, השפתון תמיד בכיס הקטן של התיק. כבר חמישה ימים שהשפתיים יבשות וסדוקות, כבר חמישה ימים שלא הייתי ליד ציוויליזציה בכדי לאתר לעצמי שפתון ראוי. העברתי את כל עולמי בין תיק העבודה לתיק הבית, זה שבתוכו אני שמה את כל הדברים להם אני קוראת אני והולכת עם עצמי ממקום למקום. השפתון, מעולם לא היה חלק ממני. לכן לא עבר לתיק השני, ככל הנראה לעולם גם לא יעבור. אבל עכשיו חזרתי לחדר שבו יש לי מיטה לנוח ושם התיק המפואר, המבריק, השקרי- ובתוכו אמור להיות השפתון בו חשקה נפש בחמשת הימים האחרונים. יד נשלחת בהיסוס לעבר הכיס הקטן, ועוברת ישירות לתחתית התיק. לצד חול מהים, זרדים מהיער ועובש מטיפות השמיים אני מוצאת גם מעט חפצים שרוטים, אך ולו לא אחד מהם נחות לי כרגע. אני הופכת את התיק, שופכת את עצמי על המיטה הרעועה ההיא. החול נופל, הזרדים מתנפצים, העובש נשאר במקומו. ולא, לא נופל השפתון. והסדקים רק הולכים ומתרחבים, הולכים ומדממים. יד נשלחת בטעות אל עבר הכיס הקטן. הוא היה שם כל הזמן, ירקרק וביישן. דברים תמיד נמצאים במקומם הטבעי, גם אם לא מצאנו אותם מלכתחילה. אבל האבק, הזרדים ודמעות השמיים- הם כבר לא יחזרו למקומם.

(תמונה: Chiara Bautista עוצרת הנשימה)

אולי הם הפילו אותי. אולי הפעם, רק הפעם, הם הצליחו להפיל אותי.
אחרי שנים של סלילת דרכים עקלקלות ומוזרות, צעידה בדרכים שמעטים צעדו בהם והתמודדות עם אתגרי טבע שטרם נראו לרוב בני האדם.

אולי, אולי הפעם הם הפילו אותי בפח? אולי הפעם, רק הפעם, הגחליליות גררו אותי באור מנצנץ והגעתי איכשהו לדרך המלך השחוקה, המאוסה וחסרת כל ההגיון?

אולי הפעם, רק הפעם, הם הצליחו להערים עליי? כמו המון זועם בהפגנות במאה התשע עשרה, ששרף מכשפות שונות בכיכר העיר?

אולי הפעם,  אבל רק הפעם- אני בוחרת בהם וקוראת לזה לבחור בעצמי?

איך ניתן לדעת, בכלל, מהיכן מגיעות הבחירות? האם הן נכונות? האם הן מתאימות?

והויתורים הכואבים האלה, שנראו כל כך מובנים מאליהם בהתחלה, נהיים כל כך מעורפלים, כל כך...רחוקים. והודאות הזו, שעטפה אותם, כמו שלושה פסים לבן-כחול-כתום של שביל ישראל- נעלמה לה במעלה הדרך. אולי כי ראיתי פניה שלא נראתה לאיש כפניה ולכן לא סומנה, אולי כי הדמעות ירדו כמו גשם ושחקו כל צבע טוב.

חשוך כאן בדרך, שומעים קריאות של יצירי לילה וידוע שאני לא באמת יכולה לחיות בלי אור השמש. חם כאן, ולח. החורף לא מגיע והקור בלילה הוא קור של מדבר, כזה שרוצח אותך מבפנים. עוד חודשיים ועשרה ימים אני אצעד לבניין גדול וסואן, כשבתוכו כולם כבר ישבו בקבוצות ויצחקקו על תקופת המבחנים שעברה. ואני, אני אהיה אחת ממעטים. מתחילה מאוחר ומסיימת מוקדם. אם הם יטרחו לשאול אותי מה אני עושה שם, ויבינו שהגעתי למסלול המהיר ובדרך ויתרתי על הכנסה שהם יוכלו לחלום עליה רק אחרי הדוקטורט- ככל הנראה יגחכו וישאלו אם השתגעתי. 

ואני אגיד, שככל הנראה כן.

אבל זו הסיבה שאנשים הולכים ללמוד פסיכולוגיה, לא? כי רק אנשים משוגעים, יבינו משוגעים אחרים.

יש לי אזעקות עולות ויורדות באוזניים, שמות שמורידים אבנים מהלב, שמות שגורמים לו לפרפר-וזיעה. כאילו הקיץ לא זז מכאן, והחורף מאחר.

אני רואה טיפות ומדמיינת רסיסים, רואה פרחים ומדמיינת זרים, רואה פרידות ומדמיינת מוות, רואה חופש ומדמיינת כליאה.

פוסט טראומה מעולם לא היה רק לאנשים בשדה הקרב. להשאר האדם מאחור מקביל מבחינתי לאחת משיטות העינויים העתיקות ביותר- לוקחים אדם, ומוציאים אותו להורג. בהתחלה יום אחרי יום, הוא רועד בכל פעם. לא שולט על סוגרים. ממרר בבכי. וכשזה נהיה שעה אחרי שעה, הוא כבר אדיש. לא מאמין. קיבל על עצמו את המוות. אחרי כל הודעה חיכיתי לשם ורעדתי, ואחרי שנהייתה הודעה כל דקה, אחרי שכבר היה המבצע השלישי שבו השתתפו אנשים קרובים לליבי, כבר לא רעדתי. קיבלתי על עצמי את המוות. היו לי צוואות מוכנות לכולם, בראש. הספדים. דברים שרציתי לומר, שירים שרציתי לכתוב. טקסטים להורים, סודות לספר לאנשים שלא היו זוכים לדעת אותם בלעדיי. והיו לי תוכניות, תוכניות עליי. על המוות שלי מפגיעה ישירה, על מה שיבוא אחריו. על איחוד, על מבטים מבויישים, על שבירת הפחד. על מסורת, על הנצחה בצורות מבורכות- בתקווה שהם מכירים אותי כמו שאני אותם. על שירים וסיפורים תלויים על קירות עם משחקי ניחושים על מי נכתבו. על הטעויות, ועליי מחייכת מתוך תאים שהשתלבו במחזור הדם של עץ.

אני חיה עכשיו, וגם הם. חיים-לא-חיים עם פחד אינסופי ממוות, מהפעם הבאה. עם ידיעה שבפעם הבאה שיצלצל הטלפון ייתכן ויופיע להם על המסך "קצינת קישור לא לענות", וחמש דקות לאחר מכן תופיע לי מילה אחת על המסך- "מילואים". ועולמי יחרב, בדיוק כמו שלהם. אולי יותר. כי בכל דקה שעוברת, מוציאים אותי להורג. ובכל פעם אגיד לתליין בדיוק את אותו המשפט, אליו אתכוון בכל פעם מחדש- "קח אותי במקומם".