Rivendell

בכל פעם שאני רואה אדם מעשן אני נזכרת בלילה ההוא, בו אני וש' מצאנו עצמנו בבגדים קצרים מידי ללילה קר מידי. "הייתי מת עכשיו לסיגריה" אמר לי, ובעוד ידיו נשלחות אל התיק הכבד ידיי כבר אחזו בקופסא שלו, מרחיקות אותה ככל הניתן ממנו. "הן עוזרות לי לחשוב" הוא ניסה לתרץ, מה שהוביל לכך שאשב עליהן בכל כובד משקלי. "איתי אתה יכול לחשוב נקי" אמרתי אז, וחטפתי מידיו גם את המצת.

בכל פעם שאני מרגישה שהשיחה כבדה עליי מידי אני נזכרת בש' ומשוועת לסיגריה, אחת שתסווה את המחוות הכה ברורות שאיני מרגישה במיטבי. שאוכל להעביר אותה בין אצבעותיי ולא את טבעתי מאצבע לאצבע, שאוכל ליצור מסך עשן ממסך בכל פעם שהמבט יקרא עמוק מידי את נשמתי. אני מייחלת לסיגריה שאוכל להתעסק בה בין שפתיי במקום לנשוך אותן, שאוכל לשאוף ממנה שאיפה עמוקה במקום שאיפת אוויר ברגע של חוסר נוחות. "זה עוזר לי לחשוב" אגיד לכל סובבי, ואעסיק את מוחי ביצירת צורות משעשעות מהעשן ולא בנושא עצמו. 

בכל פעם שאני מרגישה שלא אוכל להסתדר בעולם בלי סיגריה, אני נזכרת בעצמי יושבת על הפאקט של ש'. אז, בלילה הקר, הוא חייך אליי ואמר ששנינו מצאנו דרכים אחרות. אני מצידי לא הבנתי על מה הוא מדבר, והוא מצידו ביקש סיגריה מהעוברים ושבים. היום אני יודעת שלעולם לא אוכל לבקש סיגריה בחיוך צ'ארמרי כמותו, שהדרך היחידה שלי להתגונן היא לכתוב את המילים ולא להגיד אותן. ש' כבר לא כותב, הוא הולך ומשנה את העולם בנאומים. וגם מצליח. ואני? אני מייחלת לסיגריה. או ליום שבו ילמד אותי, כיצד מבקשים כל כך יפה, בלי שאנשים ירגישו שדבר מה חסר להם. 

אני רואה אותך שם בעיני רוחי, יושב בעמדת השמירה הפרוצה עם הנשק בידייך. אני רואה אותך נפרד מהשמש במבטך, מזיל דמעה לנוכחותה שעוזבת. אני רואה את החצץ מגיב לנעלייך הכבדות, את כומתתך נאבקת בזיעת כתפיך. את הצעקה הראשונה והאחרונה של המפקד ואת קולות הירי שמעולם לא רצית לשמוע. אני שומעת את זעקות הנפש, שפעם היו של ילד צוחק והיום מתעקשות להיות של גבר שמעולם לא נועדת להיות. את הדם שחוזר לך בחלומות בכל לילה, ואת הגב שאתה מפנה להם כאשר אתה מסתבב במיטה. את הלחישות של "לא הייתי אמור, זה היה בטעות. איני יודע איך הגעתי לכאן" שכל חברייך לחדר מתעלמים מהן- כי כולם שם כמוך, אבל לא בדיוק. אני רואה את הכאב שלה, שהבחור שמחבק אותה כבר אינו מסמר הערב מהתיכון שהיא יצאה איתו. איך היא לאט לאט מבינה שביום ההוא שידיכם נפרדו בגישת הגיוס היא שלחה אדם אחד, ואילו הבחור שחזר בסופ"ש האחרון של האימון המתקדם היה אדם אחר. איך בכל התעלסות היא מרגישה את הכאב שלך, את הפיצוי שאתה מעניק לעצמך באמצעות גופה- איך זה הופך להיות עבורך ולא עבורכם, איך עיניך מתגלגלות לאחור לאחר מכן וידיך מחפשות אותה עבור חום גופה ולא עבור אהבתה. איך מאדם מלא חיים הבנת שכולנו מספרים בעולם הזה, אם במספר תעודת זהות או במספר אישי בצבא. איך שברגע שסיימנו עם מספרי הבגרויות לא נוכל עוד לצאת מהעולם הזה- בתשלומים, במיסים, בחשבונות. והמספרים שעליהם תקבל את האות ההוא שאיש לא מעז לדבר עליו- על האנשים שדמם על ידיך לא נשטף לעולם, ללא קשר לכמות המקלחות. ל"שליחות" שביצעת עבור גוף שרואה בך רק מספר, לצמצם את מספרי הגוף אחר. אני רואה אותך נאבד ב"צריך" ו"אמור" ו"אפשר" ונהיה אדם מאבן כשנוצרת מאוויר. וכל המים שארעיף עלייך, לא יוכלו להקהות מספיק את חדותך. דבר לא יקהה חוד הנוצר באש הגיהנום.

תקופת חיפוש העבודה היא תקופה מייאשת וקשה. לאלו מאיתנו שבוחרים שלא להשתמש בקשרים, או פשוט לא זכו ליצור אותם- החיפוש קשה אף יותר. השוק מרגיש כמו מלחמת ניבים מדממת חסרת אנושיות. הגיעה הצעה לא מזמן לעבודה שתוכל לקדם אותי מאוד בתחומי אל עבר כיוון שרציתי להתפתח בו. זה הייתרון והחסרון הגדול בלהיות צעירה עם נסיון לא רב- אפשר לנסות ולבדוק, העולם מלא אפשרויות- אך לעיתים את לא יודעת מספיק בכדי להתאים למשרה כלשהי. לאחר שיחה של כמחצית השעה עם המראיינת ניתקתי את השיחה ורשמתי ביומני את מועד הראיון. תחושה מעיקה של חוסר שלמות עם צעדיי ליוותה אותי, אך איש מסובבי לא היה פנוי לשיחה. התחום בו עוסקת החברה הוא תחום שאיני תומכת בו, לא רוצה להיות לעולם חלק ממנו ובוודאי שלא להקדיש לילות כימים עבורו. 

צלצלתי לאחת משתי חברותיי הקרובות וביקשתי ממנה להתלוות אליי לכשתתפנה. הסתובבנו ותרנו אחר מתנה לבן זוגי, בעודי מנסה לנסח לה את הדילמה. היא תמיד הייתה מאלו שעניין השכר קרץ להם, שיכלו לכבות חלקים שלמים בהן לעומת הצעה גדולה ומפה. עם זאת, יאמר לזכותה שכל החלטותיה הגדולות נעשו מתוך ערכים ולא מתוך חמדנות. חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אצליח להעביר את הנושא בצורה הגיונית. כאשר הגענו לחנות הטחובה במקצת, העליתי את הדילמה. ניסיתי לסקור אותו מכל צדדיו ורבדיו בעודנו מתלבטות עם המוכרת, מנסות להרכיב את המתנה המושלמת. כאשר צפיתי בה אורזת את המתנה שאלתי את חברתי "ומה את היית עושה במקומי?", המוכרת תלתה בה מבט מלא ציפיה וכאשר הבחינה בי החזירה אותו אל נייר העטיפה הלבן.

תחושת אכזבה הכתה בי כאשר חברתי אמרה שהייתה לוקחת את המשרה בלי לחשוב פעמיים. עד מתי עיני קרוביי יסומאו מממון ולא מהצדק? לקחתי את שקית המתנה מידיה של המוכרת, הודתי לה ופניתי לדרכי. חברתי המשיכה לפניי ואילו אני התעכבתי בין משקופי החנות, ולפתע נשמע קולה העדין של המוכרת קורא אל גבי ואומר "בעולם הזה, את צריכה להיות רק במקום שלם. ככל שתחצי את עצמך ביותר החלטות כך תהפכי לערימת פירורים שלא ניתן יהיה להדביק לעולם. סמכי עליי, אני אמנית בדבק".  חייכתי אליה בעוד חברתי ממשיכה בדרכה, כנראה לא שמה לב להערת האגב. ידיי נשלחו אל עבר הטלפון הנייד, "אני הולכת רגע לשירותים" מלמלתי לחברתי, וצלצלתי אל המראיינת בדפיקות לב. "אני נאלצת שלא לקבל את הצעתם, מקווה שתזכו למועמד ראוי יותר" אמרתי, והיא מצידה ניתקה את השיחה ללא תגובות נוספות. באותו הרגע ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה, שהרי לעבוד למול אנשים מעין אלו עלול להיות אתגר נפשי כבד.

חברתי חיכתה לי בצדו השני של תא השירותים בחיוך ממזרי. "ביטלת את הראיון, הא?" היא אמרה לי, ואני חייכתי לעברה חיות מבוייש. "עשיתי את הצעד הנכון, את יודעת שכן" אמרתי לה. בעודי מכניסה את הפלאפון לתיקי חשתי ברטט קל, עניתי לשיחה ונשמע קול גבי מהצד השני- "שלום? orne? רצינו להזמין אותך לראיון ביום X בשעה Y". חייכתי ועניתי "האמת היא שבדיוק התפניתי בשעה הזו, אשמח לבוא". רציתי לשוב ולהודות למוכרת אך החנות הייתה סגורה. אולי יום אחד אעבור שם ואגיד לה שאני מעריכה את יצירותיה בדבק, שהרי הצליחה לחבר את פירוריי לחלטה שלמה.

עכבישה יקרה, באה בימים. לימדת אותי לטוות קורים, אז- כשעות לא ידעתי להבחין בין קוריי לחוטים של אחרים. עקבתי אחרייך כמו ברווזון אחר אימו, ולא ידעתי שמעולם לא נועדתי להפוך לברבור, וכי את מעולם לא היית ברווז מאמץ. 

עכבישה יקרה, באה בימים. היום בו הוסטתי ממסלולך היה עד כה היום המאושר בחיי. לא רציתי עוד לטוות מלכודות, לצוד יצורים שטעו בדרכם. רציתי להמשיך וליפול במלכודותיהם של אחרים, להאמין כי לעולם לא אהיה טורפת כמוך. ליצור לעצמי גורל אחר. התחלתי לפסוע בשבילים אחרים, לפגוש יצורים שמעולם לא פגשתי. בשלב כלשהו התחלתי אף להאמין שלא הותרת עוד עין משמונה עינייך שתהיה מופנית כלפיי.

המשכתי בחיי, עכבישתי שלי. מידי פעם חטאתי, טוויתי קוריי. כאשר נשמעו פריטות המוות, אצתי רצתי לטרפי. לעיתים נגסתי, ולעיתים שחררתי לחופשי. כהו האבנים תחת רגליי עד שאבדה דרכך, ואשליית החופש עלתה למוחי. האמנתי כי אט אט נוצותיי השחורות מתבהרות, אולי יהפכו ללבנות כמו שלך. בטחתי בעצמי.

עת בחרתי בדרך חדשה, באחת מאותן צמתות במעלה הדרך, רגליי נתקלו באבנים מוכרות מידי. צינתך הקרה שבה לעטוף אותי, מילותייך שבו להדהד בראשי עד אשר תהיתי אם איי פעם אכן אפשרת לי להיות עצמי בעולם. שמות מוכרים מידי של שומרי סף ממשיכים להקיף אותי מכל עבר, והווייתך מרגישה קרובה מאי פעם.

ראי לך מילים אלו כאות אזהרה- לעולם לא אהיה כמוך, וכוחותייך גדולים ככל שיהיו לא יוכלו לאסוף אותי. משנותיי במעלה דרך המלך הבנתי כי נוצותייך הלבנות אינן אלא שיערות כסופות של זקנה, וכי אני איני עוד ברווזון אלא לביאה. וכל רמזייך ושומרייך בעולם הזה לא יוכלו להסיט אותי ממטרתי, דומה ושונה ככל שתהיה משלך- והיא לטוות ולהציל את כל אלו הבאים ברשתי. לא אנצל, לא אכבול, רק אציל. 

זוהי דרכי והבטחתי.

ראי הוזהרת, עכבישה יקרה. 

אין בי רחמים לפושעים גוססים.

כמות בלתי ספירה של כסף, כך מסתבר.

אחת השאלות שעולות בעקבות הכותרות הבוקר היא "מה הקשר בין פייסבוק לווטסאפ? למה הם קנו אותם?". ובכן, אני בספק אם הקנייה הייתה בכדי ליצור ממשק מתוחכם שבו הודעות הווטסאפ משתלבות בניוז פיד של הפייסבוק. גם לא בעקבות "נטישת צעירים את הפייסבוק לטובת ווטסאפ". אלו שטויות במיץ עגבניות, שהרי שתי החברות מציעות שירותים שונים והן מעולם לא התחרו זו בזו. עוד לא פגשתי אדם שפתח חשבון פייסבוק עבור הצ'אט המקרטע.

לא, הקנייה הייתה עבור משהו חכם ומסוכן בהרבה. לאחרונה אנו עדים לשחרור של נתונים שנאספו על ידי פייסבוק, החל מדברים תמימים לכאורה כמו כמות האינטראקציה בין זוגות לפני ואחרי שינוי הסטטוס הזוגי בפייסבוק (שפורסם כאן, למשל) ועד לדברים כבדים יותר, כמו התייחסות לנושאים אקטואליים מסויימים, שימוש בתגיות ורבים אחרים.

הכסף הגדול של פייסבוק מעולם לא נכנס מהפרסומות העלובות בצידי הדף. אלו פרוטות. הכסף הגדול נכנס לכיסי פייסבוק מהסחר התמים לכאורה, אך המזעזע בידע. ידע עליכם, על חבריכם, על הקשרים שלכם. על הנושאים שאתם משוחחים עליהם, על הדברים שמעניינים אתכם ועל הדברים שמפחידים אתכם. המעקב אחרי כל פעילות, כל גלילת מסך מהירה או איטית, כל מילה שנשלחת לכם בצ'אט לא משאירה לאף אדם שמכבד את עצמו בימינו שניה של פרטיות. כמו גוגל, גם פייסבוק טענה תמיד שהשימוש בידע נעשה אך ורק למטרות פרסום. אף חברה לא הופכת לחברה המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית על כדור הארץ (וכן, גוגל בהחלט נכנסת למקומות הראשונים בהגדרה הזו, אבל זה לפוסט אחר) על ידי סחר בנתוני שיווק. 

אז כמה הפרטיות שלכם שווה? בשישה עשר מיליארד דולרים פייסבוק קנו לעצמם כוח וידע אשר לא יוכלו להמדד בכסף גם בעוד שנים רבות. שהרי כוחם של מנועי החיפוש לעולם לא יוכל להרכש ולהמדד בכסף, והתחרות בין צורקברג למקביליו בגוגל ויאהו מעולם לא הוסתרה מתחת לשטיח. בעסקה הקטנה הזו הבטיחו פייסבוק שלא ישאר אדם בעל אמצעים מודרנים להשאר פרטי לעולם. והמידע? למרבה במחיר. גם אם מתחת לשולחנות.

שיהיה לנו בהצלחה.