 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2014
צפירה.
"את באה?" אמרה גברת ברלין בחיוך קטן, "לאן?" השבתי. היא שילבה את ידה בזו של גברת פריז ואמרה- "לראות את העולם עוצר, כמובן".
וכך ירדנו שלושתינו במעלית ונעמדנו בצומת ההיא, הסואנת כל כך, המרכזית כל כך. והנה העולם ממשיך ולפתע הקול החזק נשמע, ומבלי משים כל המכוניות עוצרות וכל העולמות שלווים וכל התהיות מתגמדות. ויש צליל אחד, חזק מידי, שהורס כל חלקה טובה. ואולי באמת הגיע הזמן.
עמדנו שם, בפינה הראשית של הצומת הסואנת ביותר בישראל. שילבנו ידיים, הרכנו ראשים- והרגשנו מאוחדות כמו שלא הרגשנו מעולם. כבר לא היינו גברת פריז, גברת תל אביב וגברת ברלין. רק שלוש חברות המאוחדות בכאב אחד.
כשהצליל נדם הבטנו זו על זו ונשמנו לרווחה. "אתן באות?" שאלתי אותן, "לאן?" השיבו. ואני אמרתי בחיוך- "לראות את העולם חוזר, כמובן".
| |
כנפיים.
הפעם הראשונה שלה הייתה על הספה ההיא בחיפה. הוא שלח מכתבים לאביה, שכנע אותו לאפשר לה להגיע אליו רק לפעם אחת ויחידה. הוא הבטיח פיצה וקיים, ואחר כך הזיז את הקורים שטווה סביבה במשך חודשים. שבוע לאחר מכן הוא שלח לה הודעה במסנג'ר ההוא, שכבר הלך לעולמו- שמתחיל לו קשר רציני עם בחורה ולכן אינו יכול עוד לדבר איתה. רק כאשר שינו סטטוס בפייסבוק היא הבינה שמדובר על חברתה הטובה ביותר.
מזלה הרע המשיך גם כאשר הברמן החתיך שיכר אותה, למרות שהיה אסור למכור לה שתיה. הוא גרר אותה בידיה לשירותים המעופשים ובתוך דקות כבר הצליח להפשיט את גופה הצנום. "אני אוהב אתכן ככה, בלי חזה או צורה" הוא אמר לה בעודו שובה את טרפו. והיא הייתה שיכורה מידי מכדי להבין או לעכל. עוד בגד בה המזל בפסטיבל ההוא, שבו ישנו רק באוהלים. האוהל שלה היה כולו מלא בבקבוקי וודקה ריקים, צנצנות מיונז ולחם לבן. וקונדומים, הרבה קונדומים. ריח של זיעה.
היא בכתה בכל לילה, בכל לילה בכתה. אני יודעת כי בכל פעם שנכנסתי לחדרה הכרית הייתה מלוחה מדמעות. היא הסתובבה ברחבי תל אביב בלבוש מינימאלי ועם מוסיקה באוזניים וכל הבנות השתחוו לה כאילו באותו הרגע ראו התגלמות אלוהית. "הלוואי והייתי יכולה להיות קצת יותר דומה לה, נועזת יותר, שיהיה לי פחות איכפת" אמרו מאחורי גבה. והיא שמעה רק את הקולות בראשה שאמרו "אף גבר לא יאהב אישה בלי חזה ובלי צורה".
כשהוא הגיע, היא בכלל לא הסתכלה עליו. לא ולא. הוא היה יותר מידי צנום, פחות מידי רוסי והיו בו ניצוצות של הטוב שנותר בעולם הזה. במהלך חודשים בכל פעם שהיה עובר לידה במסדרון הצבאי היה מוציא מכיסו ניצוץ- זורק לעברה, מומחכה עד שיהיה אור קטן במעטה החושך שאפף אותה מכל כיוון. יום אחד הוא הצליח ליצור סדק בעזרת ברק אור קטן שעיצב בערב לפני כן, פתאום עיניה השחורות כמוות הביטו בו בסוג של תהיה, אך היא המשיכה ללכת. באותו היום הוא החליט להתיישב לידה בחדר האוכל ולשלוח לה ברקים עד אשר יפול המעטה, וכך עשה. אך לא לקח בחשבון את האבדון שתחוש ברגע שישבר לרסיסים. היא ברחה אז, מחדר האוכל. נכנסה לשירותים ולא הפסיקה לבכות. אז הוא שלח לה לבבות בעוד היא ציפתה לקונדומים.
הם היו מאושרים יחד, תפרו כנפיים וחלמו על תנועה חופשית. ומשום מה, דווקא עכשיו שלכל הבנות היו כל הסיבות הנכונות בעולם לקנא בה- נראה היה שכולן מעוותות את פניהן בעוויתות גועל. "איתו היא סיימה? עם גוש הכיעור הלא יוצלח הזה?" היו אומרות מאחורי גבה. והמילים החלו לחלחל תחת הילת האור שהייתה סביבה.
יום אחד זה הספיק, הספיק כדי שהיא תחשוב שמגיע לה יותר למרות שהיה לה הכל. היא קמה, והלכה.
עד שלא נותרה עוד תקווה לכנפיים.
| |
החלטות גורליות.
לפעמים, כשאני תוהה האם עשיתי את הבחירה הנכונה- אני מבינה שזו הייתה הבחירה בין להקיף עצמי באנשים זהים לי שחושבים שלהיות דפוק זה בסדר, לבין אנשים שמבינים שבחיים הללו חשוב להתקדם, להשתנות ולהשתפר. ובכל רגע שבו נופל לי האסימון מחדש- אני שמחה שעשיתי את הבחירה הנכונה.
לעולם תהיו בליבי, כולכם. הגעגוע חזק ממני לעיתים ואולי גם היד על ההדק. אבל אני? אני רוצה להחלים, ולכן אקיף עצמי באנשים בריאים ומחלימים. לעולם לא עוד בחולים.
| |
אני שונאת חופש
אחד המשפטים השגורים ביותר בפי הוא "אני זקוקה לחופשה". אולי כי אני אוהבת לראות מקומות חדשים בעולם, אולי כי אני סתם גוש עצל. החיים גורמים לי לשקשק והחופש תמיד היה נראה כמו פשרה סבירה- לקחת כמה ימים, לנשום עמוק ולחזור לקרב. לאחרונה אני מתחילה להבין כמה אני שונאת את החופש. לא את החופש עצמו, אלא את התחשה שלאחריו. יש איזו תחושה שקשה להסביר, ההתרגלות לגלגל המשומן של השגרה. הוא רץ מהר, הוא סוחף. יום עובר, ועוד אחד ועוד שניים ואיכשהו אני מגיעה לנקודת זמן אחרת. בחופשים, הזמן עוצר מלכת, ומגיע הזמן למחשבה אמיתית ורצינית על כל אותן הסוגיות שהשגרה מעלימה. ואיכשהו, מנקרת ההבנה שאולי לא החלמתי. שאולי חודשיים ו-13 ימים הם לא באמת החלמה. אולי כל הפצעים נשמרו פתוחים, אולי כל הפנינה שחשבתי שאני מכוסה בה היא בעצם מוגלה ניגרת מאותם המקומות שלא זכו לטיפול וחוטאו. יש שיגידו שהעולם הזה, כולו, הוא רק השגרה מיום ליום. אני מסרבת להאמין לכך, ומפחדת מכך בד בבד. המחשבה אל כך שבחרתי בדרך שונה, שאינה חלק מהזרם המרכזי, רק גורמת לי לפיק ברכיים ככל שאני יותר ויותר מעמיקה בכך. יש משהו בחברה שלנו, שלא מאפשר לנו להיות בטוחים בצעדינו הנועזים- שהרי אם תכשל במסע, החברה כולה תצביע ותגיד "אמרתי לך". ובסופו של דבר, אני אותה אינקה קטנה שהצביעו עליה בגן, ביסודי ובחטיבה. אותה ילדה שניסיתי כל כך בכח להסתיר מאז שזכיתי להדסטארט המטורף בתיכון, בצבא ובחיים שאחרי. אין בי פחד גדול יותר מהכשלון- שהרי אם אכשל לא אכשל רק אני, אלא אגרום לכל הנועזים, לשוברים ולמעיזים לפחד, או להכשל. איני רוצה בכך.
| |
למה אני אוהבת אותך?
אני אוהבת אותך כי אתה תמיד תמצא דרך לגרום לי לחייך. כי אתה מזכיר לי לעוף כשאני על הקרקע, ומזכיר לי את טיב האדמה כשאני עפה. כי התעצבנו לאנשים בוגרים יחד, בכל חמש השנים בהן אנחנו מכירים. כי הלב שלך הוא הלב הטוב ביותר שהכרתי, כי הנדיבות שלך לכל אדם באשר הוא אדם היא מהגדולות שראיתי. כי אתה לא אדם של הגדרות- אפשר לראות איתך סדרות במשך סוף שבוע שלם ובסוף השבוע הבא לצאת ולבלות כאילו מעולם לא היינו אנשים של בית. כי אתה אוהב את כל מה שאני אוהבת ואת כל מה שאני לא- ומאתגר אותי לקבל את אותם הדברים. כי היוצרות תמיד מתהפכות בקשר שלנו- כמו אז כשהיית חייל ואני שילמתי לך על הכל, וכעת, כשלא עבדתי כמה חודשים, לא הסכמת לי לשלם כל מאומה. כי אתה אחרת רק איתי ואחרת כשאנחנו עם אנשים, ומבין שלהיות זוג דביק זה נוראי. אז אנחנו ככה, רק כשאנחנו לבד. כי אתה כותב מדהים, עד כדי כך שגם אחרי כל כך הרבה שנים אני אתרגש מהכתיבה שלך. ומהציור, ומהנגינה. כי אתה חולם בגדול, מאמין שהכל אפשרי. כי באת מהחושך ואתה הולך ישר אל האור בקו ישר, ולא נותן לאף אחד מהשדים שלך למשוך אותך למטה. כי אתה ישר כמו סרגל אך עם זאת פתוח במחשבה כמו היפי משנות השישים. אני אוהבת אותך כי בכל סוף שבוע שאנחנו בנפרד אני עדיין חושבת עלייך כל חמש דקות- על מה אתה עושה, האם אתה חושב גם עליי. כי הקשר שלנו הוא בלי משחקים, בלי חוק השלושה חודשים, בלי משחק השיחות ("התקשרתי פעמיים עכשיו תורו" וכל שאר השטויות). כי הכל איתך חופשי, גם כאשר אנחנו במכלאת המשפחות שלנו. וכי אתה פשוט אתה.
אני אוהבת אותך עד כדי כך שהייתי חייבת לכתוב לך את זה. רק שתדע, רק שתבין. גם אחרי חמש שנים של היכרות- אתה נותן לי השראה לכתוב.
ככה אני אוהבת אותך.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
