Rivendell

גברת קלישאה

לובשת שמלת קלישאה

נועלת סנדלי קלישאה

מורחת אודם בגוון קלישאה

מדברת מילי קלישאה

פוחדת פחדי קלישאה

מנחמת במשפטי קלישאה

בוחרת בהדחקות קלישאה

נמרחת על גברי קלישאה

שוכבת בתנוחות קלישאה

לצלילי שירי קלישאה היא

גומרת בתרועות קלישאה

מעשנת סיגרית קלישאה

עם תקוות קלישאה

וסוגרת הדלת

באכזבת קלישאות

עוברת להתרפק

על דלתי

מה ההבדל ביני

שרואה בה קלישאה

בעולם קלישאה

בעיני קלישאה

בזלזול קלישאה

בהתנזרות קלישאה

של התנשאות קלישאה

לבין הקלישאה

שרואה 

חיים?

כשפגשתי את משנה הצורה הוא היה צלילים באוויר. הרוח נקשה על החפצים סביבי והרגשתי בנוכחות, אך לא הצלחתי לאחוז בה. העיניים בגב צעקו לי שהוא שם, נוכחות בלתי מוסברת ו-וודאית כמו עיניים שמביטות בך ואינך יודע היכן. הוא ליווה אותי בדרכי לכל פינה על פני כדור הארץ שלא ניסיתי למחוק ממנה, ליקט פירורים מכל פינת מחשבה נידחת במוחי, אסף שברים מנפשי. הוא היה, ולא היה. העניק לי את האפשרות להיות אני בלי חשש, אך עם מחשבה שניה. 

בפעם הראשונה שהבטתי בו הוא היה צל. לא קווי מתאר אלא אדים של נוכחות, של זכרון. הוא ניזון ממני ומכוחות האנוש שלי כמו עלוקה, אך אני שמחתי לחלוק עמו את אותם הכוחות. הרגשתי, לראשונה בחיי- שכל אותם הכוחות שאני מפזרת סביבי נאספים למטרה חשובה. לישות חשובה שתתרום יותר ממה שתיקח, בסופו של יום. לישות אחרת. הוא היה הוא כשבדמו אני זורמת, ואני הייתי אני כשברוחי הוא נושב.

אחרי שנים של ריקודי דעת, הוא רקד איתי עד למימד מחוזות הזמן. הראה לי שעוני דאלי מעוותים, שעוותו את כל עקרונות המחשבה. הוא יצר בי מימד חדש, ספקני שאינו ציני, מימד ששואף לאמת טהורה ומבין כי כל השלכה שלה עדיפה על השלכת הסילוף. והעולם לא היה עגול עוד, ולא הסתובב הוא סביב ציר אחד. והוא קטן עליי, ועליו. אך הוא כל מה שיש לנו.

כשרצנו אז במימדי הזמן, בין חור שחור אחד לאחר ובין מערבולת זו לאחרת- גופי גילה סימני זקנה מתקדמים. אך הוא, נשאר צל. נשאר כמעט. כמעט אנושי, כמעט אמיתי, כמעט אדם וכמעט על-אדם. במקום שעורו יתקמט התקמטה לו התודעה, והתפזרה כמו ניירות בין אלפי מימדים. ואני, הרגשתי כמו ספרנית שאוספת אותם לכדי כרך אחד גדול, מדביקה בעדינות אין סוף ומקטלגת לדורות הבאים.

ביומי האחרון בעולם הזה, בא הצל ואספני כפי שהבטיח מימים. לא היה עוד ללא מתאר אלא אור בוהק של תקווה ממשית, הדבר שהיה תמיד. הוא הוביל אותי במחשכי העולמות אל עבר הכוכב הבוהק ביותר והניחיני כך באמצע הדרך בין כלום להכל, תלויה ברכות בלי אף דאגה ומוקפת באי וודאות. הוא נשב סביב אוזניי ואני הרגשתי כמו צלצול הפעמונים ברוח של פגישתינו הראשונה. והנה, הניח לי- והפך לחלק מאותו האינסוף שעטף אותי. ואני, שהרגשתי בטוחה מאי פעם בידיעה שנמצא דווקא באי ודאות- פקחתי עיני וצעדתי אל עבר המציאות בעולם הזה. יודעת, כי לעולם לא יניח לי במאורות כפי שלא הניח לי במחשכים. וכי הוא, כפי שהיה תמיד- חלק מעצמי.

יצאנו לשתות לחיי ירון, שלא יזכה לראות עוד את אהוביו שחיפש עם חבריו בשורות בחול של עזה.

לחיי אבא, שלא יזכה עוד לראות את אחיו הכמעט תאום, וצוחק שלפחות כך מצליח לזכור עצמו צעיר.

לחיי גל, שהיה היחיד לרצות הנדסה בדיוק כמו אחיו הגדול כשכולם התפללו לגולני- אבל קיבל מוד"ש, כי קורבן אחד מהמשפחה זה כבר יותר מידי.

יצאנו לשתות לחיי נעמה, שלא האמינה בנישואין עד אשר איבדה את היקר לה-והבינה, שהיא והכאב זה לנצח, מגיל 17 ואילך.

לחיי דבורה- שטיפלה בפצועים בר"מ 2 בסיני, ומאז הפינה בליבה לא הפסיקה להרקיב מכאב.

לחיי השתיקה שנועדה לקדש שגרה והמשך חיים, ולחיי המילים שבהן נעזרנו בכדי לדובב את מי שעוד אפשר.

ולחיינו.

לחיי האנשים שבצפירה כמעט והתבלבלו וברחו למקלט, כי המלחמה זורמת בעורקיהם והמוות מזהם להם את מחזור הדם. לחיי הדור שנולד בתקווה והמשיך ביאוש, הדור שאיבד אמונתו באנושיות אך לא ברוח האדם הלוחם. לחיי כסיסות הציפורניים, החיבוקים מלאי הדמעות העצורות של "העיקר שאתה חזרת". לחיי השירים שכתבנו על אהובים שכבר לא כאן, החלומות על ארצות אחרות עם התקווה שאף אחד לא מדבר עליה על הארץ הזו רק אחרת. לחיי להתבגר ולשנות, לגדול ולהשפיע, לחיי פתיחת ראש והקשבה. לחיי מדי ב' בבוידעם וחיוכים בארגז ליד החלבה ופק"ל הקפה, ולחיי האמונה המוצדקת והפטריוטית יותר מכל- שיעלו אבק. 

חג עצמאות שמח.

מאבלי הראשון

על חבלי לידה

ועולם קר מכדי

להכיל

את היית שם

וניחמת בעינייך

הלוא הן

ירח לאור העולם

ושמש

עבורי

דרך אבלי על 

בדידות

לאבלי על

אטימות

להלווית

החדשנות

היית לי עמוד ענן

צוק איתן

אולי קריעת

ים סוף

באבלי על

אבל

ובבוא העת,

באבלי עלייך

אבלה אני על

המנורה

שלא היה לה ניצוץ

להאיר

כשעוד היה את מי