 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2014
כשתשוב
כשתשוב,
כשתשוב ותראה
מכוניות נוסעות
על גלגלים
ולא על שרשרת
כשברזל יהיה
בגשר השיניים
ולא בגשר
הטנק
כשהרעש
יהיה של חיים
ולא של מוות
כשאש
תהיה חמה
אך לא שורפת
כשתשוב
כשתשוב ותראה
את הנמלים
מתעסקות בעולמן
בלבד
ושאין חדש
תחת השמש
יש בעיקר
אין
האם תכיר אותי?
האם תסכים
עבור זה
להלחם?
| |
זרעים של מסטיק.
זה יגמר מהר אהובים שלי, זה יגמר מהר. כמו זריקה אצל האחות בכיתה א', בוכים לפני ואז מבינים כמה זה לא היה נורא.
זה יגמר מהר אהובים שלי, זה יגמר מהר. בבום אחד וגמרנו- רק אל תסתכלו לכיוון היד.
זה יגמר מהר אהובים שלי!מהר זה יגמר.
אתם תקבלו מדבקת "אני גיבור" אמיתית, כזו בצבעי אדום-כחול-ירוק, בעולם המבוגרים אנו קוראים לה "אות מלחמה". וגז הצחוק, יהיה הלחץ שיסמא את העיניים, והכאב, יהיה בלב. נקווה שלא יתפשט לשאר הגוף.
זה יגמר מהר אהובים שלי, זה יגמר מהר. אני כאן כדי לחבק, גם אם רק מרחוק. וכשתשובו ואחבק ואמחץ ואתייפח מבפנים, אשלוף מכיסי סוכריה ואגיד שאותה נותנים רק לגיבורים אמיתיים.
אתם תביטו בי ואני בכם, ושנינו נדע שאינכם ילדים עוד. אך את הסוכריה אתם תקחו, תכניסו בין שפתותיכם ותקוו שתטפל בטעם המר שלא עובר, לא עובר מאז הלילה שהואר בכדורי אש. אבל אתם תאכלו אותה בכל זאת, כי עוד נותרה בכם תקווה. כי ככה גדלנו.
זה יגמר מהר אהובים שלי, זה יגמר מהר. זבנג וגמרנו, כמו גיליוטינה על הילדות והתמימות וכמו פצצה של הבנה. והנעליים יהפכו ללבנות מחול המדבר וגופכם למים מהזעה, אתם תתחילו לטפטף את עצמכם לתוך אדמת המלחמה. ואולי, אולי תפגוש הזיעה בעמקי האדמה שתתחפרו בה איזו עטיפה של סוכריה. ועם כל הסערה המטורפת הזו, יגדלו להם בשטחי האש זרעים של מסטיק לניצנים של עצי שלום ואהבה. ואולי בעוד שנים, כאשר יתרוצצו לכם ילדים קטנים בין הרגליים, יגיע איזה חבר אחר או אפילו אני. ואתם תספרו להם על שטחי מדבר שפעם ניסו לשתול בהם תרמילים, והיום- ראו הפלא ופלא, הפכו הם לשדות של סוכריות תות, חמצמצות מעט מכל הזיעה שהשקתה אותם. והילדים לא יבינו, רק יקטפו ויהנו. ואתם, או אנחנו- נביט זה בזה במבט של הבנה. שלא ידעו לעולם.
| |
דם שקיעה
כשאתם
תביטו לדרום
בדאגה
אני
אביט צפונה
אתם תצפו
בשברי טילים
נופלים
אל קרקע אדישה
ואני
אצפה בפניכם
לאתר מצוקה
לאתר חרדה
לאתר
הזדקקות
כשאתם
תפערו פיותיכם
אל מול
פלאי הטכנולוגיה
אני אחפש
שביב של אנושיות
בכל
העולם המטורף הזה
כשהשמש תידום
בין עזה לרפיח
הירח
יאיר את שדה הקרב
דם רואים
רק באור הרגש
לא
כשאתה רק מספר
במונה
| |
תינוקות
העולם קצת מסתובב כשלא ניתן להבחין בין בין צעקה לאזעקה. האישה נעמדת מולי מסובבת, על גבה נושאת את תינוקה בבד מאולתר. התינוק מביט בי בעיניו השחורות ואני מביטה בו חזרה. עוד רגע תנצח מבין אצבעותיו החומות, הקטנות, טיפה קרה וקטנה. הקרח ימס בזמן שהשרב ישבר מסביב ולגב כף רגלי לא יהיה מנוס אלא לספוג את הטיפה הצהובה והצוננת. הנה, עוד רגע העולם מתהפך.
***
התינוקת מכה בכריות אצבעותיה הקטנות על מקלדת מקולקלת. היא יושבת ליד אימה, משחקת בשיערה הג'ינג'י ומונעת ממנה לבצע כל פעילות אחרת. קול מעברי תופס אותי ואני מביטה לאחור, רואה את אימי כה צעירה צוחקת לעברי ומתקינה את המקלדת, זו שכל איזור בה היה בצבע דהוי אחר. "אל תרוצי במסדרונות, אנשים כאן לא אוהבים את זה" היא אמרה לי. ומבטי שב אל הילדה הקטנה לידי. "מעייני, רוצה מוסיקה?" שואלת אימה בגרמנית כבדה, "חייבים למצוא לה משהו שקט, כדי שלא תשמע את האזעקות" היא אומרת ליושבי החדר באנגלית. ואני תוהה, האם כל הנימוסים בטלים בזמן מלחמה יחד עם כל האנושיות כולה.
***
עוד רגע קט תיפול על נעלי המצוחצחת טיפה קרה וצהובה, עוד רגע קט. אני מביטה בתינוק ובעורו המבריק ויודעת שלא אוכל להתחמק ממנה וגם מזעם ההמון. אני מכינה עצמי נפשית לטיפה, מכינה את עורי לצינה שתבוא. ויודעת, שעליי להכין עצמי נפשית לקרות רבות ואחרות.
Winter is comming.
| |
הכל בראש
היי לך יקירה,
כשכתבתי לך את המכתב למסע לפולין ידעתי בליבי שאתרחט עליו. שבוודאי יום לפני שתטוסי משהו בי ירצה להתחיל ולכתוב אותו מחדש. רצה הגורל וחודש לפני הטיסה המכתב היה צריך להיות מוכן. כתבתי אותו עמוק, נוקב וחודר כאילו הייתי כותבת לאחד מחבריי ולא לך. ידעתי שתרצי משהו ממני, את הכוח שבי, כמו שאני הייתי זקוקה שם לכוח שלך. אז בחרתי להתייחס אלייך, לראשונה, כשווה בין שווים. ונתתי לך גלולה מרוכזת של כל התובנות שלי מהמסע- על הבלם של החיים הללו וחשיבותה של האמונה והאהבה.
רצה הגורל וטסת בפתחה של האינתיפאדה השלישית. אולי היום איש לא מעז, גם לא בתוך מוצצי הרייטינג לכנות אותה כך, אך את יודעת שאני צודקת. שתינו יודעות שהאומץ לעשות מעשים כה נוראיים (משני הצדדים) בשטחים כה גבוליים- לא נראה מאז האחרונה. רצה הגורל, רצה.
טסת מאי שפיות אחת לאחרת, והשארת אותנו כאן מבלי הבטחון המתמיד שאת מקנה לנו. והנה עולה בי החרטה, החרטה העמוקה על בחירתי לבטוח באמונה. כי הייתה זו האמונה שפלגה אותנו מלכתחילה, היו אלן הדרכים השונות להאמין שיצרו זרמים שונים באנושות.
והרצון הזה, הבלתי נשלט, להיות חלק ממשהו גדול יותר- הוא זה המכשיל אדם בדרכו ומוריד מאחריותו למעשיו. שהרי הקירות שעליהם אנו רבים הם רק אבנים ומלט מאולתר שנותרו מימי קדם. קירות שעוטרו באגדות שנכתבו על ידי אדם ולא אל, ועליהם אנו רבים כאילו רק בהם עוצמתינו.
אבסורד הדבר, אבסורד. שכן פעם אדם חכם אמר לי שאלוהים מדבר בכל תקופה בשפה שאותה האדם יוכל להבין. שבימי קדם היו אלו מלחמות וקורבנות, אך בימינו אנו ישנם האנשים, התקוות הקטנות, שיוכלו להפנים שגדולתה של אמונה היא דווקא בשלום. שאם ישנו אל אחד שם למעלה כמו שכולם טוענים הוא העניק לכל בני האדם את גן העדן הזה שנקרא כדור הארץ- ואת היכולת להפכו לגיהנום לצד היכולת לשמרו ככזה.
והריב האמיתי, בעולם כפי שאני רואה אותו- הוא על העתיד ולא על העבר. כי אם נרצה או לא נרצה, אם נאבק או לא נאבק- קירות ירושלים יכנעו לעוצמות הטבע יום אחד. הכותל, מערותיו, סמטאות ירושלים- כולם יכנעו לרעידת אדמה, צונאמי, סערת שמש או סתם למים שקטים שחודרים עמוק ויוצרים סדקים בעברינו.
יבואו יפי הנפש ויגידו שלעם שאין עבר אין עתיד. אך העבר לא טמון בקירות ובמלט- הוא טמון במילים. בסיפורים. באהבה שאנשים מעניקים זה לזה ויוצרת איתה אושר שמוביל ליצירה, פריחה והתחדשות. מהם קירות מתפוררים לעומת צמיחה? האם זה מה שברצונינו להעניק לילדינו? עבר? או עולם עתידני, מפותח וחזק שנוצר משילוב כל המוחות הגדולים יחד?
שפה, דת, אמונה, ערכים- כל אלו הם מכשולים שיצרנו לעצמינו בדרך אל ההבנה הבסיסית והפשוטה, שכולנו גוף אחד, כוח אחד, שמתגלגל יחד. ואנו בוחרים האם יהיה זה במדרון או במעלה ההר אל עבר עתיד טוב יותר. והעבר...הוא רק משקולת המושכת מטה מטה, כזו שעליה נתלים במשקלם הכבד אנשים אשר פוחדים משינוי ומהעתיד, כמו ילד המפחד מהלא נודע המסתתר בחושך. והילד הזה, לא מבין שבחושך יהיה בדיוק מה שראה בחדר כאשר הוריו הדליקו את האור.
הכל בראש.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
