בגדול אני אוהב את ההומור שלי. זאת אולי התכונה הכי טובה אצלי אני חושב...אני ליצן שאוהב לצחוק על הכל ומעבר לזה להצחיק. הבעיה היא שיש אנשים שלא מעריכים הומור חסר גבולות כמו שלי שיכול להגיע לפינות הכי אפלות שיש. אני מדבר על דברים כמו בדיחות שואה, פדופיליה, זואופליה, נקרופוליה, רצח, אונס וכל סוגי אלימות שקיימים בערך. מכירים את הקבוצה הזאת בפייסבוק "אנשים חולניים ונוראיים"? אז הבדיחות שלי טיילו של כמה פעמים.
לפני כמה ימים דיברתי עם ידידה שלי ובלי להיכנס לפרטים מדי עשיתי צחוק ממשהו שהיא ספרה לי, משהו שמאוד קרוב לליבה שבאותו הרגע לא הבנתי ממש עד כמה. היא יודעת שאני אוהב לצחוק על הכל...דיברנו בעבר כמה פעמים על השקפת העולם שלי שהחיים מלאים בחרא ונותנים לך הרבה סיבות לבכות, עדיף כבר לצחוק על הכל...לא משנה כמה עצוב. אבל עדין מבחינתה יש דברים שלא צוחקים עליהם.
למזלי הרע קיימת אצלי תכונה מאוד לא טובה וזה חוסר בלמים כשזה מגיע להומור. היא בקשה ממני להפסיק אבל כל עוד זה הצחיק אותי המשכתי עד שהיא כבר ממש כעסה ולא דיברנו כמה ימים. הרגשתי ממש רע אחרי זה אבל החלטתי לתת לה קצת ספייס ולהירגע...לא לדבר איתה כשהיא כועסת עלי. ביום שבת חזרנו לדבר אחרי כמה ימים של נתק והתנצלתי אבל הרגשתי רע יותר אחרי שהיא אמרה לי שהיא בכתה כמעט שעתיים בגללי.
אין מאושר ממני כשההומור שלי גורם לסביבה שלי להיות שמחים ולצחוק...אבל בכי? זה עדין לא קרה לי ותאכלס אני לא יודע איך לאכול את עצמי עכשיו כי לא הפעם הראשונה שמישהו נפגע ממני ככה...אז כמה אנשים בכו בגללי ולא ידעתי על זה?
כבר כמה ימים זה אוכל אותי מבפנים...לא הבנתי כמה הרסני יכול להיות ההומור שלי ואיך ממקום של טוב אני יכול לעשות כל כך רע. אז הדרך לגיהינום באמת רצופה בכוונות טובות? חזרנו לדבר וניראה שהכל בסדר...אבל משהו מרגיש לא בסדר בינינו אחרי זה, אולי זה רק בראש שלי? אני לא יודע...
אני יודע שאני זקן מדי מכדי להישתנות ואני די בטוח שאני גם לא רוצה אבל רק מספיק לי לדעת להציב לעצמי גבולות מדי פעם. רק חבל שאני שם לב שאני צריך להפסיק אחרי שאנשים נפגעים.