ככל שאני אוהבת אותך יותר,

אני שונאת את עצמי יותר.

אני מרגישה שאתה יותר מדי טוב בשבילי.

ואני רק גורמת לך לסבול.

כל המצבי רוח הקיצוניים שלי שניצתים משום דבר, ואתה צריך להיות שם ולסבול את העצבים, הבכי, הצעקות, הקללות,

ואחר מתחילים הרחמים העצמיים, ההתנצלויות, החרטה.

ואתה סובל את הכל ורק רוצה להיות בסדר..

ואיך להגיד לך,

אתה כל כך בסדר.

זה לא מגיע לך.

אני מרגישה ששיניתי אותך,

אתה לא האדם שהכרתי בהתחלה.

פיתחת רגשות, למדת לדבר עליהם.. 

למדת לשמוח עד עמקי נשמתך,

וגם להתפרק לרסיסים.

בזכותי.. בגללי?

השתנית ועכשיו אני לא ראויה לך יותר.

מגיעה לך מישהי שלא יודעת להגיד תודה,

אלא יודעת להראות את זה.

עוד דברים שאני שונאת את עצמי בגללם:

איך שניתקתי את עצמי מכולם.

יש קרעים שאי אפשר לתפור חזרה.

אני מצפה לתקופה הקרובה, היא צריכה להיות משמעותית.

אני עוברת לגור איתו - או שזה יוביל לפרידה או שנבין שאנחנו זה לנצח.

אני עומדת לעשות טסט (שני) - או שאעבור אותו ואפטר מזה או שאמשיך לחכות לעוד אחד ועוד אחד.

השתנה בוס בעבודה - בנתיים נראה שזה לטובה, הוא התחיל סופסוף לשלם לפי החוק, מה שאומר שהמשכורת שלי צריכה לעלות בערך ב2000 שקל, או שזה יקרה ואחליט להישאר פה או שלא, ואז אצטרך שוב לחפש את עצמי.

הלוואי שהכל יהיה טוב.