כי מצד אחד אני אוהבת להיות אני.

אני אוהבת להתמרד נגד המוסכמות, לעשות הכל הפוך, לעשות מה שאני מאמינה בו ולהתריס.

אני אוהבת לשמוע מוזיקה שהאנשים שיוצא לי לפגוש ביום יום (בעיקר בעבודה בקיוסק) סולדים ממנה.

כשהם מעיזים לפלוט מהפה שלהם משהו נגד המוזיקה -שלי-, אני אוהבת להתנשא ולהגיד להם "מה קרה? שמעתם משהו שאתם לא מכירים אז נבהלתם?", ככה אני עוזרת לעצמי להרגיש יותר טובה מהם.

ואני אוהבת לצבוע את השיער והשפתיים שלי באדום ולהרגיש קצת "פריקית".

וכשערס קטן מרשה לעצמו להעיר על כך שאני לא נראית כמו הפוסטמות שהוא מכיר, אני נהנית להגיד לו שלפחות לי יש משהו בתוך הגולגולת שמתחת לשיער הצבוע.

ומצד שני,

אני גם רוצה להרגיש חלק מהחברה.

אני רוצה שיאהבו אותי ואני רוצה להיות "מגניבה".

מצד שלישי,

מיום ליום אני מתביישת להיות חלק מהמדינה הזו,

חלק מהאנושות,

חלק מהעולם.

כי הכל כל כך דפוק...

כל יום אני פוגשת עשרות אנשים וכולם נראים לי כל כך טיפשים.

הם אפילו לא יודעים שאנחנו באנו מהקוף.

וגם כשאני אומרת להם את זה, 

הם לא מאמינים.

איך הם חיים עם עצמם?