אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, ועוד יותר לא יודעת מה אני צריכה עכשיו.
הגוף שלי רק רוצה לשכב במיטה ולנוח או לראות טלוויזיה או לאכול, או לנוון את המוח שלי מול המחשב בשיחות דביליות וחסרות משמעות עם אנשים בצ'אט.
המוח שלי אומר שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים, ללכת כל יום לביצפר, להוציא ציונים סבירים, למצוא עבודה נחמדה, לחסוך כסף לעתיד הקרוב והרחוק.
האנשים שמסביבי אומרים לי להפסיק לעשות שטויות, לא לעשות את מה שטוב לי אלא את מה שהם חושבים שטוב לי.
השדונים הקטנים במוח שלי אומרים לי להתפרע, לעשות רק את מה שעושה לי כביכול טוב, לנצל את הנעורים, לנצל את גיל 17, לנצל את התקופה הזאת, גם אם בסופו של דבר אני קוראת לזה הרס עצמי.
הרגליים שלי עייפות, מדי פעם באמצע היום יש לי דפיקות לב מהירות ומחשבות שטסות לי בתוך במוח ועושות לי סחרחורת.
בסופו של דבר, כל מה שאני עושה זה לעשן סיגריה אחרי סיגריה, לשתות כוס אחרי כוס בסוף שבוע, להרוס לעצמי את השעות שינה כל פעם מחדש, מה שלא מותיר בי כוחות לצאת ולמצוא עבודה או ללכת לביצפר בכלל.. ואז אני מוצאת גבר שיעשה לי כאילו טוב למשך כמה שעות אבל בעצם הוא רק מזיק, ושוקעת שוב במחשבות כמו "מי אני? מה אני? מה אני רוצה? מה עושה לי טוב? איך יוצאים מזה?"
אני מרגישה שבורה, חסרת תועלת, חסרת יכולת, חסרת כישרון, חסרת נוכחות, חסרת כריזמה.
מה שכן יש לי זה ציצי ופות, ולאחרונה רק סביב זה החיים שלי סובבים, ואני לא יודעת אם אני רוצה להפסיק. זה החלק הכי גרוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
