כשהייתי בת 15 הייתי בטוחה שגיל 17 שלי יהיה קסום.

חשבתי שאני אעשה כל מה שבא לי, שלא תהיה לי דקה אחת של מנוחה, שאני תמיד אחייך ואהיה מרוצה מעצמי ומהחיים, שאני אהיה/אזדיין/אשכב כל יום עם גבר אחר (משום מה זה תמיד נראה לי כמו משהו מאוד טוב ומפתה.. זה עדיין ככה), שתמיד יהיה לי למי להתקשר שיבוא לחבק אותי כשאני משועממת או עצובה, שאף פעם אני לא ארגיש בודדה, שאני אעשה שטויות מכאן ועד הודעה חדשה רק כדי שאני לא אוכל להגיד שפיספסתי את הנעורים שלי, שהכל יהיה פרוע ומדהים.

ובפועל..

אני עוד שנייה בת 18 ואני עדיין מחכה שכל זה יקרה.

מחכה בשיעמום אדיר.

כנראה שלא יעזור כמה שאני אנסה להתכחש לזה, אני תמיד אהיה ילדה טובה שמחוברת מדי לרגש שלה.