כשהייתי בת 15 הייתי בטוחה שגיל 17 שלי יהיה קסום.

חשבתי שאני אעשה כל מה שבא לי, שלא תהיה לי דקה אחת של מנוחה, שאני תמיד אחייך ואהיה מרוצה מעצמי ומהחיים, שאני אהיה/אזדיין/אשכב כל יום עם גבר אחר (משום מה זה תמיד נראה לי כמו משהו מאוד טוב ומפתה.. זה עדיין ככה), שתמיד יהיה לי למי להתקשר שיבוא לחבק אותי כשאני משועממת או עצובה, שאף פעם אני לא ארגיש בודדה, שאני אעשה שטויות מכאן ועד הודעה חדשה רק כדי שאני לא אוכל להגיד שפיספסתי את הנעורים שלי, שהכל יהיה פרוע ומדהים.

ובפועל..

אני עוד שנייה בת 18 ואני עדיין מחכה שכל זה יקרה.

מחכה בשיעמום אדיר.

כנראה שלא יעזור כמה שאני אנסה להתכחש לזה, אני תמיד אהיה ילדה טובה שמחוברת מדי לרגש שלה.

גיליתי מה חסר לי..

חסר לי מישהו לשבת איתו על איזה ספסל או פארק וסתם להירגע ולדבר על החיים עם איזה בירה וסיגריה.

חסר לי מישהו שיחבק אותי כשצריך. רק יחבק.

חסר לי מישהו שיאהב ויקבל אותי בכל מצב.

חסר לי מישהו שיסכים שאני אתנחל אצלו כשרע בבית.

חסר לי מישהו ספונטני ללכת איתו לים סתם ככה באמצע היום או הלילה.

חסר לי מישהו שלא ירצה רק לגעת לי בציצי.

חסר לי מישהו להרוג איתו זמן.

חסר לי מישהו שיבין את ההומור המוזר שלי.

חסר לי מישהו לעשות איתו שטויות.

נראה לי שקוראים לזה חבר טוב.