הרגעים האלה, שאני מרגיש נבגד על ידי החברים הכי טובים שלי, יכולים להעלות אותי באש. כולה שתי שניות אחרי יום כיפור, עוד לא התייבשה לי הכיפה על הראש, וכבר אני מתמלא חימה וזעם כמו אל יווני. שכחו אותי. מה, פתאום אני לא חבר?!

אבל זו לא אשמתם. כן, זה מעליב, כן זה מאכזב, אבל יש משהו שמשלש ומכפיל את העצב שלי, שלא קשור אליהם בכלל. המכפלה הזאת לעצב או לשמחה שקשורים בחברים הכי טובים שלי, איך שאני מבין, קשורה לאובדן המשפחה שלי.

האחים גדולים ממני ב-15 שנה, אז גדלתי לא כמו אח קטן, אלא יותר כמו בן יחיד - אבל בלי היתרונות של לקבל הכל חדש, ואת מלוא תשומת הלב, ועם החסרונות של הורים עייפים וחסרי התלהבות, שכבר ראו הכל ויודעים שאני בסופו של דבר אפסיק לבכות ואבוא לסיים מהצלחת. כל כך מעט פעמים פייסו אותי, תמיד הייתי צריך להיות בוגר. ילד בן 5, צריך להיות הבוגר מול ההורים שלו, נו. אבל אני לא אתלונן עליהם עכשיו, לא זו הפואנטה.

אז בגלל שהאחים גדולים, באיזה שלב הם נטשו אותי והלכו. לצבא.. למרכז.. לעבודה.. לא ידעתי לאיפה, אבל זו נטישה. הם משאירים אותי עם ההורים האלה, שמתווכחים ורבים בכל פעם שהם באותו חדר, ומרביצים לי כשאני עושה משהו לא בסדר.

ההורים שלי תמיד היו במריבות שלהם... וכשהם לא רבו אז הם היו ממורמרים - בגלל שהם רבו מקודם. ואם הם לא היו ממורמרים אז הם היו מתוחים וקצרים - כי הם תיכף עומדים שוב לריב. ההורים שלי היו די קצרים אלי, היו זקנים מדי בשביל להתלהב איתי, להסיע אותי ולקחת אותי, בפער של 40-50 שנה בינם לביני, הם לא קרובים אפילו ממרום שנותיהם לראות את העולם דרך העיניים של הילד שהייתי. הרגישות של הילד הרך למול קוצר הרוח של זוג נשוי מתפורר - אין איך לתאר כמה זה הרס בי עולמות.

לפני שבוע רק, דיברתי עם אמא קצת והיא אמרה שהם ידעו שהם הולכים להיפרד, הם רק חיכו שאגיע לגיל 18. ובאמת כשהגעתי לגיל 18 זה התפוצץ באופן מוחלט. ועניתי לה: "את יודעת, זה דפק אותי הרבה, אני לא יודע אם זו היתה החלטה חכמה". והיא הבינה, אני יודע שהיא הבינה.

החברים הטובים שלי הם ה-חברים ה-כי טובים שלי. בלי לדעת שהם כאלה, הם בשבילי משפחה. הם בשבילי האחים שלא השתוללתי איתם, המשפחה שלא היתה לי, האהבה שלא קיבלתי, התמיכה שלא זכיתי לה. החינוך שלא ניתן לי מעולם. הם לא יודעים כמה אני נפגע מהם, מבחינתם הם פגעו בחבר, והם מקווים שהוא יסלח. אבל אני ... אם הם פוגעים בי אז מה נשאר לי? למי אבכה? לא נשאר לי כלום.

אבל אני חייב לסלוח. להם, אני חייב לסלוח, כי אם להם לא אסלח אז מה זה אומר? שכל העולם יכול ללכת לגיהינום? למי אני כן אסלח אם אני לא סולח להם? ובאמת הם היו שם ברגעים קשים מאוד, וגם אני הייתי שם בשבילם.

ואז מגיע איזה רגע כזה שמערער את העולם שלי כל כך מבפנים. כשהם פוגעים בי העולם שלי משחיר. אני לא רוצה לדבר איתם לכל החיים, אני רוצה שיכאב להם ברמה טוטלית כמו שלי כואב ברמה טוטלית. כמו ילד, ברוגז ברוגז לעולם ועד. מחזיר אותי לילדות, 20 שנה אחורה.

אם היינו יודעים כמה הילדות שלנו עיצבה אותנו לכל החיים, דבר ראשון היינו חושבים עוד פעם לפני שאנחנו עושים ילדים.. חח..

ודבר שני היינו עושים כולנו מנוי לשנה אצל פסיכולוג. אין לכם מושג אפילו כמה שאתם שרוטים.