מה לא נאמר עלייך, מה לא חשבו. איך לא ניסו לאסור, להקצין להטמיא - ואת .. בשלך.

בשלך עם שלך. הייאוש הכבד, ההתעוררות הפתאומית, ניסיונות ההתחמקות, הרהורי החטא, פתיחת הרוכסן ואז כל הדרך ... אל הרגע המתוק.

לא יודע כבר למה זה מציק לי כל כך, כאילו - למה אני לא מקבל את זה.

מה לא אמרתי, מה לא הגיתי בנושא. טענתי בעד בכל האומץ וטענתי נגד בשיא ההטפה. ותמיד הייתי מרגיש כמו עבריין.

ולפעמים אחרי חודשיים של הינזרות אני כבר חושב שזהו - מכאן אין דרך חזרה. אני מעל זה.

ואז פעם אחת. רק פעם אחת.

אפשר להפסיק משהו מבחוץ בקלות, מסתבר יחסית, כי הקרב האמיתי מתחולל בתוך המחשבות, בתוך הנשמה. בתוך השיכחון הרגעי של כל השאר.

שם, ברגע שזה עולה-זה עולה. לפעמים זה עולה בכאילו ואז קל להדחיק, ולפעמים זה עולה באמת. וכשזה עולה באמת - אין לאן לברוח.

התיאוריה שלי אומרת שלאונן זה מרחיק אותי מאיפה שאני רוצה להגיע בחיים. כמו לעשן סמים.

שניהם מחזיקים אותי רגעית בתחושה טובה ונפלאה ומאכילים איזה צורך כזה או אחר - משאירים אותי סטיספייד. שבע רצון.

אבל זה רגעי וחולף ודי מזוייף, כי בסוף תמיד נוחתים חזרה למציאות. ואם הנחיתה חזרה למציאות כואבת ... אז או שממשיכים לעלות לפנטזיה בשביל לא להרגיש, ופשוט להישאר שם. זו גם אפשרות וניסיתי אותה כל חיי.

או שעובדים על המציאות, מגננים אותה כמו גנן, משקיעים ומצמיחים ככה שהיא תהיה טובה מספיק בשביל להישאר בה. פנטזיות יכולות להתגשם.

היו לי ימים בהודו של צניעות הדעת ופשטות הקיום, שזה בלתי נתפס. פשוט היה לי סבבה והיה לי כיף להיות חי. נקודה.

לא הייתי צריך כלום חוץ מאוכל מים ומיטה. כל השאר היה בונוסים.

אבל זה שונה בטיול כי אין חובות פרט ל: תחזור בחיים. כל מה שלא מונע את זה - תעשה.

המציאות של החיים המערביים, לפחות, כי עכשיו אני יודע שקיימים עוד מקצבים לחיים האלה, אבל אניוואי..

המציאות של החיים, מחייבת קצב פעולה ועמידה בסטנדרטים מסוימים שמכתיב החוץ כלפי הפרט.

אני חייב לעבוד בעבודה, אני חייב ללמוד משהו לעשות, אני חייב להיות אדם עצמאי בעל רכוש (לא תלוי בהורים כל חיי). כל אלה מתקיימים על גדר חובה בחיים כרגע, וכל אחד לוקח בזה חלק במידה שמתאימה לו. בחברה המסריחה שאנו מורגלים בה, אדם נמדד ברכושו. אדם בעל רכוש הוא אדם ש"הצליח". הצליח מה?      לחיות?      לחיות טוב?      מי אמר שזה מעיד משהו על איך שהחיים שלו נראו או נראים.. או ייראו.

אי אפשר לעשות את הבושה במדינה כל כך קטנה, להורים. להיות איזה כלום. איפה תברח, מה אנחנו בטקסס? ישראל, שתי דקות והשכנה תזהה אותך או הדודה.

צריך לעמוד בסטנדרטים של החברה ובאיזשהו מקום, בא לי שנהיה חברה שמודדת לפי הפנימיות, מה שהפנים מחייב את הפרט. אם אדם הוא חייכן לסביבה ועושה טוב עם האנשים שלו, אם הוא אדיב ונדיב ומוסרי באמת - עליו יגידו שהוא הצליח, עליו יגידו הוא חי טוב! למה? כי זה לא כמו מיליונים של כסף ורכוש והנאות, זה משהו שכל אחד מאיתנו מוכשר להשיג ויכול לשאוף אליו. וראוי לשאוף אליו.

אבל איפה זה ואיפה שיר הסלפי. איפה הפנימיות ואיפה מיילי סיירוס 2014.

משדרים לנו זבל. אשכרה, נותנים לנו לאכול פלסטיק, ריקבון. הכל שנישאר טיפשים. אדם חושב אחד - יודע כמה קשה לו לשלוט על עצמו, אז איך ישלוט על עוד מיליונים של אנשים חושבים?? קשה. אבל מה אם הם לא חושבים? כמה זה פשוט להגיד להם מה לעשות מה להיות ואיך להתנהג, מה להם ומה לך, כמה זה קל! תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם צופים בחדשות. או קוראים עיתון, או תופסים איזה האזנה לרדיו.