ניקי על המים

היום אני לא מעניינת. היום אני רק צריכה חמש דקות כדי להתעצבן בשקט.

הפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו עבור האוניברסיטה עושה הכל כדי להוציא אותי מדעתי. קודם כל, אני עובדת על משהו שמישהו יצר לפניי ולא מתחילה מההתחלה, ורוב הזמן אין לי מושג מה חשב אותו אדם שעבד על הפרויקט קודם. אני יכולה לחיות עם זה, אבל כמובן שכל דבר לוקח יותר זמן לגלות איך עושים. בנוסף לזה הם לא סיפקו לי מספיק פרטים ספציפיים שהיו יכולים מאד לעזור לי ולכן אני בעיקר צריכה לנחש ולעשות כמיטב יכולתי לפרש את הבקשות והמידע שהם כן נתנו לי, שהוא מאד מוגבל. גם עם זה אני יכולה לחיות, אני שמחה להיות יצירתית ולעשות דברים על פי שיקול דעתי, אבל כאן אני נכנסת למעגל האימה, שבו כל פעם שאני מנסה לעשות משהו, זה לא עובד, בגלל שאני לא בניתי את הפרויקט מתחילתו! ואז אני צריכה ללכת שוב לחפור ולחפש ולנסות כל דבר חמישים פעם, מה שכמובן עוצר את כל התהליך המחשבתי, כי כל פיפס קטן שבפרויקט נורמלי היה לוקח לי חמש דקות, לקח ביומיים האחרונים שעתיים וחצי. לשמחתי אף אחד מהמחלקה לא הציק לי היום, אבל זה עדיין צריך להגיע אליהם ביום שני בבוקר. זה לא צריך להיות גמור, אבל זה צריך להראות כאילו עבדתי על זה הרבה, וכרגע - למרות שזה נכון - עדיין לא רואים את זה. אז עשר וחצי בלילה, יום שישי, ומה שאני עושה זה להתחבא בחדר מול מפזר החום (מאיפה נחת עליי הגשם והקור הזה עכשיו?) ולנסות בכוח לגרום לזה לעבוד.

דפי, חברת הילדות הכי טובה שיש לי, אמרה לי פעם שכשיש לי יום מעצבן, אני צריכה לשבת מול המראה, לחייך לעצמי, ולספר לעצמי על שלושה דברים חיוביים מהיום. אז מאחר ואני גם ככה יושבת כרגע בישיבה מזרחית על המיטה, מבט אל תוך המראה דורש בסך הכל רבע סיבוב, אבל שלושה דברים חיוביים מיום שבו לא זזתי רחוק יותר מאשר המרחק של החדר והמשרד למטבח? זה עשוי להיות קצת יותר מאתגר.

1. ההיתקעות מול המחשב גרמה לי לפחות להתחיל להשלים צפייה בכל מיני סדרות טלוויזיה בריטיות שישבו לי על המחשב ולא הספקתי להתעסק איתן. מאחר ואני לא יכולה לעבוד כשיש לי שקט ברקע, אני תמיד אוהבת לשים משהו על המסך לידי, ומאחר וכל פרט בעבודה לקח היום שנה, זו היתה הזדמנות טובה. אני באמצע העונה של המוסקטרים (מהBBC), סיימתי לראות את אטלנטיס (גם כן שלהם), ואת שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה התקופתית החדשה שלהם על מלחמת העולם הראשונה, The Crimson Field. בתור מחכים לי המיני סדרה על איאן פלמינג, האיש מאחורי ג'יימס בונד, ועוד מבחר מיני-סדרות בריטיות. יש משהו בטלוויזיה בריטית שתמיד עשה לי את זה. 

2. לקחתי הפסקה של כמה שעות וסיימתי לכתוב את הצעת המחיר לאליס. דווקא בגלל שאליס גם חברה, איכשהו אני מוצאת את עצמי תמיד משקיעה אפילו יותר מבדרך כלל בפרטים האלו, גם כי אני יודעת שזה מה שהיא מחפשת וגם בגלל שחשוב לי להפריד בין החברות למקצוענות ושיהיה ברור שאני לא מצפה לשום הנחות או טובות כי אנחנו גם בקשר חברי. לשכור אותי לפרויקט לא תלוי רק בה, ואני יודעת שמכיוון שמי שמשלם על הפרויקט נמצא בחוף המזרחי הם גם בוחנים אופציות משם, אבל לפחות אני מרוצה שעשיתי עבודה יסודית. 

3. סוף סוף הזמנתי את כוננית העץ בצבע אספרסו שרציתי מזמן להזמין לחדר שלי. כל עוד לא סיימתי את כל המיונים והארגונים וההיפטרויות מחפצים לא יכולתי להכניס לכאן רהיט חדש, אבל מאחר שהפרויקט הזה הסתיים, אני יכולה להתחיל עכשיו את שלב ההצטיידות. בטח ייקח מיליון שנה עכשיו עד שזה יגיע כי בחנות אמרו שזה יכול לקחת בין שבוע לשלושה שבועות עד שישלחו, אבל אני כבר יכולה לדמיין בראש איך אני רוצה לארגן דברים.

3 וחצי. מחר סופ"ש! כמובן שאם אני לא מתקדמת מספיק אצטרך להכניס קצת עבודה גם בסופ"ש, אבל אני מקווה שאוכל גם קצת לנוח ו / או להתאמן בלא לעשות כלום בלי רגשות אשם, שזה משהו שאני עדיין עובדת עליו...

***

אני יודעת שהבטחתי לעצמי שאתקדם עם תיק העבודות שלי ושאנצל את הבלוג כדי לא לתת לעצמי להתחמק. אבל מסתבר שכשעצמאים, אם במשך שבוע כמעט לא עובדים, אז בשבוע אחרי זה צריך לעשות השלמות. אבל כן הכנתי לי רשימה של מטלות כדי לסיים להכין את כל החומרים ואני משתדלת לא להיות מבוהלת לגמרי מהמחשבה על התהליך. לפעמים זה אפילו עובד.