ניקי על המים

את אנדרוניקי פגשתי בפעם הראשונה לפני עשר שנים, בחנות ספרים קטנה, חבויה באחת הסמטאות במדרחוב בירושלים, אבל לא ידעתי את זה אז. זה היה כמה ימים לפני שנסעתי ליוון בקיץ ההוא, הנסיעה בה בסופו של דבר אפגוש בחבורת האמריקאים שתשכנע אותי להגיע לסן פרנסיסקו, וגם את זה, כמובן, לא יכולתי לדעת.

בסך הכל רציתי ספר. אז מה אם מדובר בטיסה של בקושי שעתיים. איך אפשר לנסוע לחוץ לארץ בלי ספר חדש לטיסה. הגעתי לחנות עם בסי, חברה אמריקאית טובה מהלימודים לתואר הראשון באוניברסיטה העברית, והסתובבנו בין המדפים בחנות הצפופה שמכרה רק ספרים משומשים באנגלית. 

אני לא יודעת למה הוצאתי דווקא את הספר ההוא מהמדף. The Last Red Death, זה נקרא. כשהפכתי את הספר ראיתי שמדובר במותחן בילוש ("מצוין!" חשבתי. "הכי ספר טיסה!") ושמכל המקומות בעולם, עלילתו מתרחשת באתונה. אז קניתי. 

כמה ימים אחרי הלילה בפלאקה - הסמטאות הצרות והציוריות של אתונה, בין האקרופוליס לכיכר מונסטיראקי - עם האמריקאים, סוף סוף ישבתי לקרוא. ישבתי בחוץ, בבית קפה מתחת לאקרופוליס, הזמנתי לימונדה וסלט יווני, והתחלתי לקרוא. חמש שעות אחר כך, עדיין הייתי שם, עוברת מעמוד לעמוד. זה לא היה המותחן הכי טוב שקראתי אי פעם, והוא היה כבד מכדי להיות ספר טיסה, אבל הוא ריתק אותי. אלכס, גיבור הספר, הוא בלש פרטי, חצי סקוטי חצי יווני, שמתמחה למצוא אנשים אבודים. את כולם הוא מוצא, חוץ מהאדם היחיד שבגללו הוא בכלל התחיל לחפש, אחיו הגדול, פעיל מחתרת קומוניסטי שנלחם נגד משטר החונטה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים ביוון, ומאז אבדו עקבותיו. למרות שידעתי שמדובר בסך הכל בסיפור בדוי, ההיסטוריה ששולבה בספר היתה אמיתית וכואבת, ומתקופה ביוון שלא ידעתי עליה דבר, כי מה אנחנו כבר יודעים על יוון חוץ ממיתולוגיה וקצת מלחמת העולם השנייה. 

עלילת הספר התפתלה בין יוון ההיא, החשוכה, של העבר של גיבור הספר, ויוון של תחילת שנות האלפיים, בה בהווה שלו הוא ניסה לפתור את התעלומה לשמה נשכר על ידי הלקוחה התורנית. באיזשהו שלב במהלך הספר, כשהגיבור טיפס באחד הרחובות הצרים שמובילים לליקאביטוס, הגבעה שבגלל הטופוגרפיה האתונאית נראית כמו הר, בדרכו לביקור בבית אמו הסקוטית (שהגיבור העיד עליה שהיא אומרת מה שהיא חושבת בלי לדפוק חשבון אפילו יותר מהיוונים) הרמתי לרגע את הראש. מולי, לא רחוק, פסגת הליקאביטוס, ובינינו מבוך הרחובות של אתונה, העיר המסובכת והמרתקת הזו. הבטתי ברחובות האלו לכמה דקות, מדמיינת את אלכס רץ שם, בחום ובמחנק של הקיץ היווני, וחזרתי לקרוא.  

במהלך הספר, פגשתי את החברה של אלכס, אנדרוניקי. 

היא היתה בלתי נסבלת. דרמטית, חסרת בטחון, ומציקה ברמות על, אבל השם שלה תפס אותי. חשבתי שהוא ממש יפה, ואז זה נתקע לי בראש. מה השם היווני שאת הכי אוהבת? (כמובן, שאלה ששואלים אותי מדי יום. אה, רגע). אנדרוניקי, ברור.

בשדה התעופה בדרך הביתה, גיליתי בדלפק הספרים את A Deeper Shade of Blue, ואז התחוור לי שמדובר בסדרת ספרים, שזהו הספר הראשון בה. קניתי, וקראתי כל הדרך הביתה. יומיים אחר כך, כשסיימתי, נכנסתי לאמזון, וגיליתי שממש אז יצא ספר שלישי בסדרה, The Golden Silence, ומיד הזמנתי גם אותו. העותק הגיע אליי בסוף אוגוסט 2004, או כך לפחות טוען החשבון שלי באמזון. בכל אחד משני הספרים האלו למדתי עוד על ההיסטוריה של יוון בתקופת החונטה, דרך הסיפור האישי של הגיבור, וכל תעלומה שהיוותה את מרכז הספר בהווה הביאה איתה עוד נדבך לא מוכר בתקופה אחרת של ההיסטוריה של יוון במאה העשרים. 

כשעברתי לארצות הברית, את רוב החפצים שלי נאלצתי להשאיר בארץ. כמה אפשר לקחת בשתי מזוודות? ובטח לא הרבה ספרים, שזה בערך הדבר הכי כבד שיש. אבל את שלושתם לקחתי, למרות שכמעט לא יצא לי לחזור ולקרוא בהם, בגלל שהם כל כך עמוסים בהיסטוריה יוונית מודרנית ומסובכת ודורשים כל כך הרבה ריכוז. מצד שני, הם היו יקרים ללבי - הם היו שם איתי כשגיליתי לאן החיים יקחו אותי הלאה. 

למרות שהם ישבו אצלי על המדף, הרבה זמן לא חשבתי עליהם. בדקתי את האתר של הסופר, פול ג'ונסטון, לא מעט. אבל אחר כמה שנים שבה כל פעם קראתי מחדש על הטרילוגיה היוונית שלו והבנתי שספר רביעי כנראה לא יהיה, ויתרתי. בשנה שעברה, באיזה שיטוט לילי באינטרנט, נכנסתי שוב לאתר שלו. ראיתי שב2011, אחרי שנים של שתיקה, יצא ספר חדש בסדרה. הזמנתי מיד, והתיישבתי לקרוא. 

לפני כמה חודשים, בשיטוט נוסף באתר שלו, גיליתי שני ספרים נוספים שיצאו ב2012 ו2013. הזמנתי את זה של 2012, על פי כלל תחזוק הכוננית שלי, לפיו אני לא קונה ספר בסדרה עד שלא סיימתי לקרוא את הספר הקודם. מכיון שהחודשים האחרונים שלי היו מה שהם היו, את הספר החמישי עוד לא הספקתי לקרוא, ולכן עוד לא קניתי את הספר השישי בסדרה, The Black Life, שהתעלומה בו, כך אומר לי תיאור הספר, תוביל אותי ללמוד על ההיסטוריה של רדיפת יהודי סלוניקי בזמן השואה. 

למצוא את הספרים האלו, שמזכירים לי את המעבר לכאן, אחרי כל כך הרבה שנים, היה כמעט כמו לפגוש חברים ותיקים, עד כמה שזה נשמע מצחיק. גם אנדרוניקי היתה שם, עדיין מעצבנת, ועדיין עם שם שממש אהבתי, והחלטתי שאולי הגיע הזמן לבדוק מה משמעות השם. ידעתי מה זה אנדרו, ידעתי מה זה ניקי, בכל זאת מילים יווניות שמשמשות בסיס לכל כך הרבה מילים שאנחנו משתמשים בהן גם היום, אבל איכשהו לא לגמרי עצרתי לחשוב מה השם הלא מאד נפוץ הזה, אומר.

"נצחון האדם", זה מה. הוא מתאר אדם שיודע מה הוא רוצה ונלחם על השגת מטרותיו, ומצליח. 

במקום אחר, מצאתי תיאור לתכונות הקשורות לשם. זה נשמע קצת כמו הורוסקופ, אבל חשבתי לעצמי שבניגוד לתאריך הלידה שלי, זה שם שמשך אותי אליו, אז אולי לתיאור שלו יש חשיבות יותר. היה כתוב שם שהשם מתאר אישה חזקה שלמה, אינלקטואלית שטובה במחקר וגם חסרת מנוחה שצריכה ערוצים לנתב אליהם את האנרגיה שלה. היא עצמאית וסקרנית, שיודעת מה היא רוצה ולמה ומוכנה לקחת סיכון כדי להשיג את המטרות שלה. את אמיתית והוגנת, היה כתוב שם, כי את יודעת שזו הדרך היחידה לקבל את אותה כנות והגינות מאנשים אחרים סביבך. ההתפתחות שלך כאדם היא משמעותית מאד עבורך, התיאור המשיך, וקשה לך לעשות משהו או להיות תלויה במסגרות שמגבילות אותך, וכדאי לך לבחור בתחום תעסוקה שייתן לך אקשן בלתי פוסק. 

קראתי את השורות האלו, ומצאתי בהן, ובשם הזה שנתקלתי בו בספר אחד במקרה לפני עשור, את מי שאני עכשיו ואת מי שאני רוצה להיות. בחיים האמיתיים אני השם שנתנו לי הוריי, אבל במרווחים של החיים לתוכם אני מעיזה לשפוך את הצדדים האחרים, את המילים שרוב מי שנמצא איתי בחיי היום יום לא שומע ולא קורא, אני אנדרוניקי. 

(או ניקי, בקיצור).