ניקי על המים

לא דיברתי עם בארט אף פעם. איכשהו לא יצא, למרות שהכרתי הרבה קולגות וחברים שלו, ולמעשה למשך כמעט שנה עבדנו באותה מסגרת. כל הזמן התכוונתי לדבר איתו מתישהו, הוא תמיד נראה לי בן אדם שממש כיף לדבר איתו, וראיתי כמה כולם מתים עליו, ולא הסתדר. 

ידעתי מי הוא הרבה לפני שגם הוא וגם אני מצאנו את עצמנו באותה מסגרת - מאד רחבה - ובאותה עיר. לפני בערך עשור התחלתי להתעניין בשייט תחרותי. לא כשייטת - תמיד העדפתי להתפנן על סירות ושאחרים יתאמצו - אבל באיזו הזדמנות בה יצא לי לנכוח ולעבוד בתחרות שייט ברמה גבוהה, ממש התלהבתי מהענף והתחלתי לעקוב. וכשייט שזכה במדליות באליפויות עולם ואירופה הכרתי את השם שלו. ראיתי אותו בטלוויזיה כשהוא זכה במדליית זהב אולימפית ב2008 יחד עם איאן, השותף לסירה וחבר הילדות הקרוב ביותר שלו, צפיתי בו ובאיאן מפספסים את הזהב וזוכים בכסף מול הקהל הביתי שלהם באולימפיאדה בלונדון ב2012 וכמה הם היו שבורים מזה, ובשני המקרים אהבתי להקשיב להם מתראיינים ורציתי לדבר איתם.

עם איאן דווקא יצא לי לדבר כמה חודשים אחרי האולימפיאדה. אני לא אכנס לכל מיני תיאורים ספורטיביים שלא מעניינים אף אחד, אבל אספר שיש תחרות שייט בשם America's Cup, שנחשבת לתחרות הכי יוקרתית בענף. התחרות היא בין קבוצות - מועדונים מקצועיים, כמו ליגת האלופות ככה, השייטים הם ברמה הכי גבוהה שיש, אלופי עולם, אלופים אולימפיים, מה שבא, והסירות שהם מתחרים בהן משתנות מתחרות לתחרות, תלוי ברצון של המארחת (כי כמו באירוויזיון, הזוכה מארחת את התחרות הבאה), אבל מה שתמיד משותף להן שהן חוד החנית של הענף, סירות שהן תמיד מתקדמות, פורצות דרך, והרבה יותר מטורפות ממה שאתם רואים על המסכים שלכם באולימפיאדה. על כל סירה כזו יש 11 שייטים, ומאחוריהם יש צוותים ענקיים שאחראים לאימון, לוגיסטיקה, בניית ותיקון סירות, לא חסר. 

והנה, יצא שבקיץ 2013 התחרות עמדה להתקיים בסן פרנסיסקו, כשהקבוצות עברו להתגורר ולהתאמן בעיר כבר שנה לפני כן, ובקיץ וסתיו 2012, קצת אחרי האולימפיאדה, נערכו בעיר כמה תחרויות מקדימות. 

הזדמנות כזו לא תחזור, זה היה לי ברור, אז ביררתי ובדקתי עם כל מיני אנשים והפעלתי קשרים, והצלחתי למצוא לעצמי עבודה שם, חלק בתשלום לא גבוה, הרבה בהתנדבות, אבל ממש לא שינה לי. יש חוויות שהן של פעם בחיים, אז שווה. התחלתי לעבוד במפעל הזה, ה America's Cup, בתחרויות של 2012. עד אז לא הייתי חלק מהעולם הזה, רק צפיתי מרחוק, וזה היה קצת מפחיד, אבל לאט לאט התחלתי להכיר אנשים שעבדו במפעל התחרות במיליון תפקידים שונים, וגם את השייטים ואת הקבוצות. ככה יצא לי לעבוד עם איאן, כי בדומה לכמה וכמה שייטים אחרים הוא שימש גם בתפקיד ניהולי, כך שיצא לי לפגוש אותו לא מעט, אבל בארט אפילו עוד לא היה שם, הוא הצטרף רק אחרי התחרות באוקטובר 2012 כי הוא היה צריך הפסקה אחרי האולימפיאדה, וממש חיכיתי שהוא יגיע כבר, כי אחרי כל כך הרבה פעמים שראיתי אותו בטלוויזיה, באמת כבר רציתי לפגוש אותו פנים מול פנים.

לא קראו לו בארט בכלל. קראו לו אנדרו, אנדרו סימפסון. וכשהסימפסונים רק עלו לשידור בטלוויזיה חברים התחילו לקרוא לו בארט, וזה נדבק, וככה קראו לו כולם. 

בחורף, כשהוא הגיע, כל הקבוצות היו עסוקות באימונים אינטנסיביים לקראת התחרות הגדולה שתתחיל בקיץ 2013, אז הרבה עבודה לא היתה לי - היא תתחדש עם תחילת התחרות, בעיקר - ואירועים מיוחדים היו מעטים מאד. בסדר, לא נורא, בקיץ יהיו לנו כמה חודשים לראות את כולם כל כך הרבה עד שיימאס לנו זה מזה.

***

בסוף אפריל נסעתי לארץ וגם לטייל קצת, לחודשיים, לנסיעה שתוככנה מזמן, אבל סידרתי את כרטיס הטיסה שלי ככה שאחזור לסן פרנסיסקו יום לפני טקס הפתיחה של התחרות. ומהארץ המשכתי לעקוב אחרי ההכנות. 

ב-10 במאי, לפני שנה בדיוק, התעוררתי בארבע בבוקר. זה היה יום שישי, ויום החתונה של אחותי, ולא הצלחתי לישון. בשבע בבוקר גם ככה היינו אמורות ללכת לסדר שיער ואיפור, וחשבתי שבסן פרנסיסקו בעצם רק שש בערב, ה9 במאי, אז אני יכולה לבדוק אימיילים, לבדוק שאף אחד מהלקוחות שלי לא נקלע לאיזה מצב חירום ושאם מישהו כן צריך את עזרתי באופן דחוף, לשם שינוי אנחנו יכולים לתקשר בשיחה ולא באימיילים בהפרש של חצי יום, בגלל איזורי הזמנים השונים. 

כשפתחתי את האימייל היו שם מלא הודעות חדשות, ולרגע לא הבנתי מה אני רואה.

תאונת שייט בסן פרנסיסקו. תאונה במהלך אימונים לתחרות.

בארט נהרג.

מה?

אני לא קוראת נכון.

קראתי שוב. 

למרות שבעצם לא הכרתי אותו בכלל, זה הרגיש כמו בוקס לבטן. הכרתי את החברים הטובים שלו, ואת החברים לקבוצה, שהיו איתו על הסירה כשהיא התהפכה והיו שם כשהוא נמשה מהמים ללא הכרה וכשמאמצי ההחייאה כשלו. הכרתי את כל האנשים שהכירו אותו לאורך שנים ותמיד סיפרו על הבן אדם החם, המצחיק, כל הסיפורים שבגללם כל כך ציפיתי להכיר אותו בעצמי. 

ישבתי שם, קפואה. בהלם. התקשרתי לדיאנה, שעבדתי איתה בתחרות רוב הזמן, היא לא נשמעה כמו עצמה. כולם בחזרה בסן פרנסיסקו היו המומים. כל האנשים האלו שאני מכירה, שכל כך התקרבתי אליהם, יושבים שם עכשיו בסן פרנסיסקו, מנסים להתמודד, ואני שם בארץ, רחוקה, וצריכה תכף לצאת מהחדר, לשים חיוך על הפנים ולשמוח בשמחתה של אחותי.

יצאתי מהחדר וניסיתי להגיד לעצמי שזה מטופש, ושברור שאני יכולה לשים את זה בצד - בסך הכל, הרי לא באמת הכרתי אותו - ולהתאפס על עצמי. זאת החתונה של אחותך, ניקי, צאי מזה. לא עבד. ישבתי בחדר האוכל של המלון ובהיתי בחלון. לא יכולתי לחשוב. לא יכולתי לחייך.

בסופו של דבר קמתי, וצעדתי אל החדר של אחותי. ספרתי עד שלוש, מרחתי על עצמי חיוך, ונכנסתי.

במשך כל היום לא אמרתי כלום לאף אחד, אפילו לא למשפחה. זה לא הזמן. אבל גם לא הייתי שם עבור החברים מסן פרנסיסקו. לא דיברתי עם אף אחד. הצלחתי רוב הזמן לא לחשוב על זה, אבל מדי פעם זה קפץ בחזרה, כשמישהו שאל, אז מתי את חוזרת לסן פרנסיסקו.

אני חוזרת בתחילת יולי, כשהתחרות מתחילה.

אבל איך תחרות, קרא הקול בראש. בארט נהרג. איך בכלל חוזרים עכשיו לשגרה? ממשיכים להתאמן ולהתחרות?

ניקי, תפסיקי. תחייכי. אנשים לא ראו אותך שבע שנים וחיכו לאירוע הזה לא רק כדי לראות את אחותך מתחתנת אלא גם לדבר איתך סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן. תתאפסי על עצמך, ותתנהגי כמו בן אדם.

אבל.

בערב, בבית, סיפרתי לאמא. אפילו הרגשתי קצת מטופשת, שזה כל כך ישב עליי במשך כל היום. המשכתי להזכיר לעצמי שלא באמת הכרתי אותו.

אמא חשבה שזה דווקא הגיוני לגמרי, שאני אגיב ככה. 

סוף סוף נכנסתי שוב לאינטרנט, לקרוא מה חברים וקולגות כתבו. בפייסבוק, בטוויטר. כולם השתמשו בהאשטאג זהה, #sailon. חשבתי לרגע שזה קצת טפשי, קצת קיטשי. ואז אמרתי לעצמי להיות פחות צינית. מה כבר יכול להתאים יותר לבארט, שחי ומת על המים? 

***

בתחילת יולי חזרתי לסן פרנסיסקו.

הקבוצה של בארט נסעה לבריטניה - יחד עם אשתו של בארט וילדיו הקטנים שעזבו בינתיים את סן פרנסיסקו וחזרו הביתה - לקבור אותו, וחזרה בסופו של דבר להתאמן. הם איבדו כל כך הרבה זמן - כי גם הסירה שלהם הושמדה בתאונה והם היו צריכים לחכות לחדשה שלהם, ומדובר בשבועות של עבודה ומיליוני דולרים - שלמרות שהנהלת התחרות נתנה להם כרטיס חופשי לשלב השני, שיתחיל רק חודש אחר כך, כולם ידעו שהם לא יהיו מוכנים ולא יצליחו להתחרות באמת, אבל עבורם זה כבר הפך למשהו אחר, שבו הערך הספורטיבי של העיקר ההשתתפות, יותר חשוב. הם חשבו לפרוש, אבל ידעו שבארט לא היה רוצה. הרי הוא רצה להיות שם, על הסירה הזו, אפילו שהיו את הסיכונים, כי הוא אהב את זה כל כך והוא כל כך רצה להיות שם, בחבורה המובחרת של השייטים שלקחו את הענף למקום שהוא אף פעם לא היה שם קודם.

ישבתי לא רחוק מהם בטקס הפתיחה, שחלק ממנו הוקדש לזכרו. כשעמדנו לדקת דומייה, בעוד תמונות של בארט והחיוך המפורסם, החם שלו מתנוססות על המסך, הצצתי אליהם. שורות שורות של אנשים, חברי ועובדי קבוצה, ובני משפחותיהם, ווכולם בוכים. 

למשך שלושה חודשים באמת הייתי על המים של סן פרנסיסקו, וזו באמת היתה חוויה של פעם בחיים. גם בימים שבהם לא התקיימו שיוטים בתחרות התקיימו אירועים אחרים, ועשיתי כל כך הרבה דברים שאולי לא תהיה לי הזדמנות לעשות עוד פעם, אבל זה היה אחרת, כי בארט היה בכל מקום. הוא היה שם בחודש בו נבצר מהקבוצה שלו להתחרות ורק הם היו חסרים במים. הוא היה שם בתקופה הקצרה בה הקבוצה כן התחרתה עד להדחתה המוקדמת והצפויה, עם הסרט השחור ושמו של בארט מצוירים על המפרש שלהם. הוא היה שם גם אחרי שהם הפסידו, אצל השייטים מהקבוצות האחרות שעדיין התחרו, שהדביקו את אותו סמל של הסרט השחור ושמו לקסדות ולמדי הקבוצה שלהם, גם בקבוצות המתחרות. הוא היה שם כל בוקר, כשהקבוצה שלו עמדה בלעדיו על הבמה במתחם התחרות להצגת השייטים והוא היה שם כשהם נשארו בסן פרנסיסקו גם אחרי שהודחו כדי לצפות בתחרות הענקית והחשובה הזו עד לסיומה.

חודש אחרי שהתחרות התחילה, יום לפני שהקבוצה של בארט סוף סוף נכנסה למעגל התחרויות, שמעתי את איאן מדבר עם העיתונאים. עמדתי שם בצד והסתכלתי בשקט על החבורה הענקית שהקיפה אותו, ושמעתי אותו מספר על ההיכרות שלו עם בארט, כילדים קטנים במועדון השייט המקומי שלהם. איאן סיפר איך בארט הזמין אותו להצטרף אליו לשחק בלגו. העיניים שלו נצצו מדמעות כשהוא סיפר את זה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. מאז הם הפכו לחברים הכי טובים, הם הפכו מילדים לגברים וביחד גם הפכו לאלופים אולימפיים. החברות האמיצה הזו שלהם נמשכה כמעט שלושים שנה, עד אותו יום בחודש מאי 2013.

***

כמה ימים אחר כך, באחת מהליכות הערב הרגילות שלי, הצופות לים, קפץ לי שיר באייפוד. Circles, של הפסנג'ר. זו לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הקשבתי לו.

well, it's been years since we carved our names 
on a clock tower door before everything changed 
we were big eyed boys 
with a salt on our skin
and we'd throw our kites to the wind

and they fly on, and on and on and on
on and on and on and on
ohh and on and on and on 

well its been years since we 
whispered soft with the torch lights on and the
big light off
we were tired boys 
with a soap on our skin and we'd fall asleep to the wind

and we'd dream on and on and on and on 
on and on and on and on 
ohh and on and on and on 

cause we circles were cirlces you see
we go round and round the sun 
in and out like the sea 
ill circle around you 
you will circle around me

and in the years when the torch light thins
and the clock tower gone
and the big light dims
we'll no longer be boys
we'll have lines on our skin 
and we'll throw our dust to the wind

וחשבתי על העיניים הדומעות של איאן, ועל הלגו, ועל התמונות של איאן ובארט על הפודיום האולימפי, צוחקים ושמחים במדליית הזהב שלהם, ומאוכזבים מההפסד הכואב ברגע האחרון של הזהב האולימפי בלונדון. כמה הם עברו ביחד. כמה הם כבר לא יעברו. 

מאז, כל פעם שהשיר הזה קופץ לי באזניות, אני עוצרת כמה דקות, ומביטה על המפרץ ועל כל הסירות שמשייטות בו דרך קבע, ובעיניי רוחי אני רואה שם את בארט, משייט לו על אחת מהסירות שלו לעבר האופק.

Sail on, Bart, Sail on.