ניקי על המים

28/6/2014

לפני יותר מעשור התחלתי את הבלוג הקודם שלי בישרא. כמעט דבר לא נשאר ממנו, חוץ מגיבוי שאולי נמצא באיזה כונן ישן בבית של ההורים - כלומר, באחד מהארגזים שלי שהם העבירו למחסן בצד השני של העיר. אבל יש דבר אחד, שעבר איתי ממחשב למחשב ונמצא גם על המחשב שלי עכשיו. פוסט אחד, שכתבתי היום לפני עשר שנים, שהיה באותה תקופה הדבר הכי משמעותי שכתבתי ואולי הפוסט שמאז ועד היום היה לי הכי קשה לכתוב. אז שמרתי אותו במסמך וורד, והוא נשאר איתי. עד היום.

שיניתי את השמות. ותיקנתי לעצמי כמה שגיאות בעברית, כי פדיחות, אבל חוץ מזה, זה אותו פוסט, כמו שכתבתי אותו אז.

וזה ארוך.

***

28/6/2004

התחלתי לכתוב בלוג לפני קצת יותר משנה. אני לא יודעת למה. חשבתי שידעתי, היו לי סיבות. אפילו כתבתי אותן בפוסטים הראשונים, אבל הן היו תירוצים שהסתירו משהו אחר.

התחלתי ללכת לפסיכולוגית לפני חצי שנה. ידעתי למה, לא ידעתי איך. ידעתי מה המטרה שלי, אבל ברגע שנכנסתי לשם, לא ידעתי מה עושים עכשיו. חצי שנה הסתובבתי במעגלים, מספרת סיפורים פה, נזכרת בילדות שם. פוסטים לבלוג, אבל בעל פה ומול בן אדם אחד.

כל החיים שלי אני מסתובבת סביב אותו מקום ולא מגיעה אליו. פעם, אולי אפילו לא ניסיתי. הבלוג כנראה היה ההתחלה של מסע החפירות, וחפרתי, וניקיתי, וחפרתי, והוצאתי עוד משהו ועוד משהו, אבל לא הגעתי לגרעין. ומתישהו, הגעתי לקרקע קשה, וכבר לא הצלחתי לחפור. ניסיתי וניסיתי, אבל שום דבר לא זז. אפילו לא נסדק.

והפסקתי לכתוב בבלוג. סתם קשקושים חסרי משמעות פה ושם, אבל לא שום דבר שעזר לי, שגרם לי להרגיש יותר טוב.

כתיבה תמיד היתה בשבילי סוג של בריחה. הרבה דברים היו בשבילי בריחות. חוסר רצון להתמודד.

את חופרת בעצמך יותר מדי, אמרה לי בלוגרית יקרה פעם, קצת לפני שאיבדתי אותה. את רואה רק את עצמך, לא שום דבר אחר.

יכול להיות, אבל המון זמן לא ראיתי כבר את זה, ואולי זה שלב שאני צריכה לעבור. לחפור בעצמי ולחפור ולחפור עד שאני אגיע למה שאני צריכה למצוא ולא תמיד מעזה. ולהתמודד עם זה, ואז אולי אוכל להמשיך הלאה, קצת אחרת, קצת יותר שלמה, קצת יותר עצמי, ודברים קצת יעלמו.

את מפחדת לגעת בעצב שלך, היא אומרת לי, הפסיכולוגית, כל שבוע, ורוב הזמן לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת. אצלי בראש רק דבר אחד, למה אנשים לא אוהבים אותי ומה אני עושה לא בסדר, ומה ככה, ומה ככה. אני מרתיעה אנשים, אמרתי לה, אני קופצנית, אני מדברת מהר, אני לא מסוגלת לשתוק, לא מסוגלת לנוח.

אני יודעת, שמתי לב, היא אמרה לי, אבל למה?

למה באמת?

אני בורחת, אני תמיד בורחת.

ומדי פעם, היו רגעים בהם היא הצליחה להכריח אותי להתמודד. למה אני מפחדת שלא יאהבו אותי? למה אני לא אוהבת את עצמי? למה? ולא תמיד היו לי תשובות, רק מועקה.

תראי מה קורה לך, היא אומרת לי. חצי מהזמן אני צריכה להגיד לך, ניקי, תאטי! יותר לאט! אני לא מבינה מה את אומרת. נכון, אני מתפרצת, הרבה אנשים לא מבינים אותי, אבל קשה לי, קשה לי להאט. המחשבה שלי בורחת קדימה. וקשה לי לשתוק. השקט הזה חונק אותי.

תראי מה קורה לך כשאת עצובה, היא ממשיכה. את מפסיקה לדבר. את מקשיבה לי, באמת מקשיבה. את שותקת. כשאת מדברת, את רגועה, מדברת לאט, אני מבינה כל מילה. יש לך גוש עמוק בפנים, שחוסם אותך וחונק אותך, ועד שלא תגיעי אליו ותתחברי אליו, את לא תצליחי להירגע, לא באמת. קלישאות של פסיכולוגים, אני יודעת, היא מחייכת אליי, את לא מחוברת לרגשות שלך, את צריכה לאהוב את עצמך כדי שיאהבו אותך, תמיד אומרים את זה. וזה תמיד נכון. את יודעת שזה נכון, אחרת לא היית כאן. את לא כאן כדי שאני אגיד לך את זה, את זה כבר ידעת לבד. את כאן כדי שאני אעזור לך להגיע לשם.

אבל איך מגיעים לשם? אני מתעקשת. והיא מסתכלת על הדמעות שזולגות לי על הלחי בפעם הראשונה מאז הגעתי אליה.

ככה.

תבכי, זה טוב לך, תחפרי, תוציאי את הכל, תבכי את הכל החוצה, למרות שאת מפחדת ומעדיפה להתרחק כי רע לך להיות שם.

אבל לבכות זה רע, אני אומרת, ההורים שלי לא מסוגלים לסבול את זה שאני בוכה, זה סימן לחולשה.

ההורים שלך אומרים הרבה דברים, אז מה?

ההורים שלי אומרים הרבה דברים, וגם על זה אני מרגישה רע, להאשים את ההורים. את אבא, שבאמת מתכוון לטוב, ואת אמא, שלפעמים מתכוונת לטוב אבל רוב הזמן לא מתכוונת בכלל. את הסטנדרטים שלהם, שרק לא מזמן הבנתי שלא תמיד קשורים למציאות, בטח לא למציאות שלי. ואבא, הוא באמת מנסה להקשיב, להבין, אבל הוא לא מבין מה רע במה שהוא אומר, חושב שאני מגזימה, דרמטית, לוקחת רק את הדברים הרעים. ואמא? היא רק אומרת שאי אפשר להגיד לי כלום, אני נעלבת מכל דבר.

כשהייתי קטנה, הרגליים שלי היו עקומות, והייתי צריכה לישון בלילה עם סד שמחבר ביניהן, כדי שכפות הרגליים יתיישרו, וכשאני אלך הן יפנו החוצה ולא פנימה. הייתי אז בת שלוש, אבל בשביל אמא שלי, הרגליים שלי עקומות עד עכשיו, ולכן אני לא יכולה לקנות נעליים עדינות עם עקבים, כי זה מדגיש את הרגליים העקומות.

אבל זה ככה! אמא מתעקשת, אני אומרת את זה רק כדי שלך יהיה נוח! תפסיקי להעלב מכל דבר.

תראי איך את יפה כשאת מטפחת את עצמך, אבא תמיד אומר לי, וכשאת בלי איפור, את פשוט נראית מוזנחת. והוא מתכוון לתת לי מחמאה, אבל אני שומעת בתוך זה רק איך אני יפה כשאני מסתירה את עצמי.

אני צריכה לרדת שבעה קילו, פלוס מינוס. לפני שבוע אמא הביאה ספר חדש הביתה. הבאתי לך משהו, היא קראה לי למטבח. להיות גדולות ויפות, זו היתה הכותרת של הספר. תודה, אמרתי.

אתה רואה? אמא אומרת לאבא. אמרתי לך שהיא תעלב.

נעלבת? אבא שואל.

לא.

אין לי כוח להתחיל להסביר. אתם בלאו הכי לא מבינים.

תפסיקי לעשות דרמה מכל דבר.

אני לא עושה דרמה.

הדיבור שלך ממש גרוע, לא מבינים כלום בזמן האחרון. אמא אומרת. ומעניין שהוא תמיד גרוע, או הדרדר לאחרונה, או היה ממש טוב ופתאום שוב חזר להיות גרוע, אבל הוא אף פעם לא סתם טוב או השתפר.

אבא צועק עליי כשהוא לא מבין אותי. ואני צועקת עליו בחזרה. וככה זה ממשיך ולא מוביל לשום מקום עד שאני נשברת קודם, טורקת איזה דלת או מנתקת את הטלפון ואומרים לי להפסיק להעלב מכל דבר.

קשה לי לדבר לאט, אני מנסה להסביר. זה המון מאמץ, ואם אני מתרכזת בדיבור, המילים הולכות לי לאיבוד. והם לא מבינים, איך זה יכול להיות כל כך קשה. אבל זה קשה, כמו שקשה לי לשבת ולהקשיב, או לכתוב עבודה או ללמוד למבחן ולא לקום פעם בחמש דקות לעשות סיבוב. אני מרגישה כאילו מישהו מדליק לי מדורת ל"ג בעומר במוח כשאני מתרכזת יותר מדי. ולהם זה נראה כל כך קל. פשוט תדברי קצת יותר לאט ותפסיקי להעלב מכל דבר.

תסתפרי, לא יפה לך ארוך. המשפט הקבוע של אמא.

למה הסתפרת, יפה לך ארוך. זה אבא. יש משהו שאני עושה שהוא כן בסדר?

את יודעת שאנחנו חושבים שאת מוכשרת ומאד גאים בך, ובעבודה שלך. את יודעת איך אנחנו משוויצים בך אצל החברים בעבודה?

ואם לא הייתה לי עבודה מגניבה שאני בערך טובה בה, הייתם אוהבים אותי פחות?

לא משנה.

כשהייתי קטנה לא היו לי חברים, וההורים לא הבינו למה אני לא מביאה חברים הביתה.

היום יש לי חברים, ואני עדיין משתדלת לא להביא אותם הביתה. כי אצל אמא אי אפשר להכניס הביתה מישהו בלי שהבית ייראה כאילו שיפצנו אותו וריהטנו אותו וצילמנו למגזין אתמול בבוקר, ואז מה אם זה לא ככה באמת. ואני, מה לעשות, בדיוק ההפך. המחשבה שהכנסתי מישהו הביתה והוא ראה את הסלון מבולגן טורדת את שנתה של אמא שלי.

את לא מביאה אנשים הביתה בגללנו?

לא, מה פתאום. זה להם לא נוח לבוא. רחוק להם מדי.

אה, לא, זה היה התירוץ בתיכון, כשלא היה לי את מי להביא. היום זה רק המה פתאום. כי לכי תתחילי להסביר, הם בלאו הכי לא מבינים.

ודווקא מאז שסבתא מתה אנחנו מסתדרים הרבה יותר טוב, כולם. מי שהיה בבלוג שלי בהתחלה יודע מה היה פה פעם. השיחות, הריבים, הייאוש, וזה כבר לא ככה. אבל המשקעים עדיין כאן.

תפסיקי לחפור, הבלוגרית ההיא אמרה לי פעם, לפני שאיבדתי אותה. יכול להיות שאיבדתי הרבה אנשים בגלל העיסוק האובססיבי כמעט הזה בעצמי, במה בסדר, מה לא בסדר, ויכול להיות שאני אאבד עוד אנשים בדרך לשם, אבל זו כנראה מקדמה שאני צריכה לשלם כדי להרוויח משהו אחר כך.

אני כמעט לא מצטלמת. לא אוהבת להצטלם. כשהייתי בתיכון היו לי שיניים עקומות, והן גם התחלפו מאוחר, אז התחלתי להרכיב פלטה רק בי'. עד היום אני מנסה לא להצטלם, אבל לפחות היום, כשאני מצטלמת, אני כבר מעזה לחייך למצלמה.

תעשי קצת התעמלות, בדיוק התחיל חוג חדש, אולי זה יקטין לך קצת את התחת הענק שלך, יעלים קצת את הצמיגים. זאת אמא.

זו מידה קטנה מדי, אפשר משהו יותר גדול? אני אומרת למוכר בחנות הבגדים כשאני רואה את גודל השמלה שהוא הביא לי.

את פשוט מאד צרה במתניים, הוא אומר כמעט בהתנצלות, אז חשבתי שזה יתאים.

והמשקל אומר שאני צריכה לרדת שבעה קילו. ואני גם אומרת. אני יודעת שאני לא רזה, אני לא עוורת, אני יודעת גם איזו מידה אני.

את יודעת שאת לא שמנה בכלל, נכון? הפסיכולוגית שואלת.

את יודעת שאת שמנה? אמא שואלת.

והבחור מהאוניברסיטה מתחיל איתי במכולת, כשאני בכפכפים וטריקו מכוער, ובכלל לא הסתרקתי, ואמא שלחה אותי להביא לה חלב כי נגמר.

ואני נותנת לו את מספר הטלפון שלי למרות שאני יודעת מה יקרה אחר כך. וכשהוא מצלצל אני לא עונה. אני יודעת להגיד לעצמי שאני לא רוצה, אני לא יודעת להגיד לעצמי למה.

אני מכיר אותך, אבא אומר. את רוצה אותם בלונדינים, גבוהים, יפים, כמו בטלוויזיה.

ואני מסתכלת עליו, יודעת שהוא צודק, אבל גם יודעת שהוא בכלל לא בכיוון.

הלילה חלמתי על החבר שאין לי, והוא בכלל היה נמוך, ושיער קצוץ, וממושקף, ובכלל לא יפה. והוא אהב אותי, וחיבק אותי. וזה היה מספיק.

אני לא חושבת שאת שטחית, אבא ממהר להגיד, ופתאום נדמה לי שהוא קצת מבין, אולי אפילו משהו שאני לא לגמרי מבינה. אולי משהו שהבנתי רק עכשיו.

בזכותו.

פגשתי אותו לפני יומיים. אפילו לא ממש פגשתי, דיברתי איתו במסנג'ר. הגרסא הגברית של עצמי. ידיד מהעבודה הכיר בינינו. לא ממש הכיר,  פשוט הכניס את שלושתנו לשיחה אחת, ואז אני והוא נשארנו לדבר עד ארבע בבוקר. יש לו את הDVDים שלי, ואותה מנטליות קצת זרה, הוא אוהב את הספורט והמוזיקה שלי, הדברים הקטנים שעושים לו טוב גורמים לי את אותן תחושות בדיוק, אנחנו עוסקים באותו תפקיד בדיוק, בשני מקומות שונים. אנחנו היפראקטיביים וחכמולוגים ומדברים מהר, ולא מסתדרים עם מסגרות. הוא יודע מה אני עומדת לשאול עוד לפני ששאלתי ואני יודעת לענות עוד לפני שהוא שאל. וזה אחרי עשר דקות של הכרות. וזה אולי מסנג'ר, אבל אנחנו רואים זה את זה. התמונה שלו שם, למרות שבדרך כלל יש שם תמונה אחרת שאליה הוא מחליף באמצע השיחה, וגם התמונה שלי שם, בטעות, נשארה משיחה קודמת, ואני מחזירה לתמונה אחרת, בלעדיי.

ואני קוראת אותו.

וידעתי שלמחרת הוא יתחמק ממני. הרי זה מה שאני הייתי עושה, לא? קיוויתי שזה לא יקרה, כי הוא באמת סקרן אותי, אבל הייתי צריכה להכיר את עצמי מספיק בשביל לדעת. שאלתי את הידיד המשותף מה הוא יודע. הוא התחמק, הכנסתי אותו לפינה, הוא ענה.

הוא חושב שאת מקסימה, חמודה, אינטילגנטית ומוכשרת נורא.

אבל?

הוא לא אוהב את איך שאת נראית.

אה.

לא רציתי להגיד לך, אוף. ידעתי שתפגעי.

לא נפגעתי.

הוא לא מבין.

הוא פשוט בחור שטחי, הוא מסביר לי, הוא כזה, זה לא ילך.

אני יודעת שזה לא ילך. אני שומעת את הקול שלי משם, אחרי כל דייט שהייתי בו והפסקתי להחזיר אחריו טלפונים. אחרי כל בן אדם שנתתי לו את המספר שלי אבל סיננתי אותו מיד אחרי זה. אחרי כל בן אדם שניסו לשדך לי.

זה בדיוק מה שאבא אמר, לא?

את אוהבת אותם בלונדינים, גבוהים, חתיכים, כמו בטלוויזיה. הסטנדרטים שלך נוצרו כדי שאף אחד לא יוכל לעמוד בהם. כי אם אף אחד לא יגיע לשם, את לא תיפגעי.

את מפחדת להפתח אליהם, הפסיכולוגית ממשיכה את אבא, כמה שעות לפני שדיברתי איתו בכלל. מאותה סיבה שאת מפחדת להפתח על עצמך, איך אנשים יכולים להגיע אלייך ולאהוב אותך, כשאת בעצמך לא מצליחה לעשות את זה.

את מפחדת שלא יאהבו אותך, היא אומרת, ואבא מזכיר לי, אבל כבר אהבו אותך. זו את שלא רצית.

אבל מה אם הם היו מכירים אותי באמת? עד הסוף? אולי אז הם לא היו אוהבים אותי. אני מנסה להסביר ולא משכנעת אפילו את עצמי.

אני לא מכירה את הבן אדם שפגשת במסנג'ר, היא אומרת לי, ואני יודעת עליו רק מה שסיפרת על השיחה שלכם, ואפילו מכאן אני יכולה להגיד לך שאני לא חושבת שזה שהוא לא רצה לנסות משהו זוגי זה בגלל איך שאת נראית. כלומר, יכול להיות שאת לא הטעם שלו, אבל זו לא באמת הסיבה. כמו שאצלך זו אף פעם לא באמת הסיבה.

אוף, ידעתי שתיפגעי, הידיד שלי אומר לי.

ודווקא ממש לא נעלבתי. רציתי להעלב, אני הרי טובה בלהעלב, אבל לא נעלבתי. הבנתי, הבנתי אפילו יותר מדי. ואולי הגיע הזמן שאני אבין כמה דברים. כי כבר חודשים אני מנסה לדבר על זה, לכתוב על זה, להגיע לזה, לפחות להתחיל, ואני לא מצליחה.

אני מתחילה לכתוב סיפורים ומוחקת, כי אני רוצה ליצוק קצת מעצמי לתוך הסיפורים והדמויות, לרוקן קצת את מה שיש לי בפנים, אבל אני לא מצליחה להגיע לשם והכתיבה שלי לא מצליחה לרוץ ולהתפתח מעצמה, היא נתקעת. אולי לפעמים צריך טריגרים בלתי צפויים בשביל להניע את הנפש שלנו קדימה.

ברגע שתתחברי לעצמך קצת באמת, אני מבטיחה לך שתרגעי, ופתאום יהיה לך יותר קל לדבר לאט, לא תמהרי כל הזמן, תפסיקי קצת לברוח מעצמך. טוב לך להיות בחיים מטורפים, עמוסים ועסוקים כי את לא צריכה להתמודד עם התחושות האלו שגורמות לך להרגיש כל כך רע, את לא צריכה לעצור להקשיב למחשבות שלך. את חולמת למצוא מישהו שיאהב אותך כדי שתוכלי להיות שלווה, וזה אולי קשור, אבל זה בעיקר קשור לאהבה שלך, לא האהבה של אנשים אחרים אלייך.

אני רוצה חיבוק, אני אומרת המון פעמים. רוב הזמן אני בעיקר רוצה חיבוק. לעצור במסדרון ולחבק מישהו ולא לעזוב. להסתובב במיטה ולחבק מישהו, רק לחבק ולהשאר שם.

את רוצה את החיבוק הזה, היא אומרת, אבל זה לא רק חיבוק פיזי. את רוצה שמישהו יחבק לך את הרגשות.

אולי היא באמת קצת קלישאתית. אבל היא מבינה אותי, ואני מבינה למה היא מתכוונת.

אני לא מבינה איך מגיעים לשם, אני אומרת בייאוש.

תרשי לי להגיד לך משהו, היא מישירה אליי מבט. את לא רואה כמה התקדמנו, אבל התקדמנו מאד. מאז שהתחלנו את רק דיברת באוויר. ודיברת ודיברת ודיברת, לא שתקת לרגע, סיפרת סיפורים, נזכרת בדברים, דיברת, הסתובבת במעגלים באוויר, כל הזמן מיהרת. שמעת אותי מדברת, אבל לא הקשבת לי, לא כי לא רצית, אלא כי לא היית מסוגלת.

אני נזכרת באח שלי. ראינו סרט ביחד לא מזמן. והיה שם ילד קטן שפתאום, בלי סיבה, רץ לחבק את אבא שלו. ואחי לא הבין. זה לא נראה לו מציאותי, זה נראה לו מוגזם. אנשים לא מתנהגים ככה. ואני התעקשתי שכן, הוא התעקש שלא.

הוא תמיד כזה, לא מרגיש שום דבר. הכל שחור ולבן, הוא הולך תמיד הכי ישר בעולם, אין קיצורי דרך, אין סיבות. החיים כמעט מתמטיים אצלו. והתווכחתי איתו, ניסיתי להגיד לו, להסביר לו, שאין לו קונספציה של רגשות, וטווחים של רגשות.

זה כמו להסביר למישהו שהוא עיוור מלידה מה ההבדל בין כחול לצהוב, אבא אומר לי, זה מה שאת עושה. הוא לא מבין, הוא לא מסוגל להקשיב לזה.

ופתאום אני ואחי באותה סירה. אני, שתמיד בוכה ונעלבת -  אני לא כמוך, הוא אומר, זה לא שאני לא מרגיש כלום, אני פשוט שולט ברגשות שלי, בניגוד אלייך שלא שולטת בכלל – ואח שלי, שאף פעם עוד לא ראיתי אותו מרגיש משהו באמת, אנחנו באותו מצב.

תבכי, הפסיכולוגית אומרת.

אני לא יכולה לבכות, ההורים שלי שונאים את זה.

אז מה?

וכשאני מדברת עם אבא אחרי הצהריים, הוא מבקש שאני אפסיק לבכות. די כבר עם הבכיות האלו כמו ילדה קטנה, ואני רק מתרגזת יותר.

זה הכל בגללכם, אני מאשימה, בגללכם אני לא יכולה להוציא הכל החוצה, כי בכל פעם שניסיתי, והתחלתי לבכות, אמרתם לי שזה לא בסדר לבכות, שזה רע.

ואני, מה לעשות, אוהבת לבכות, רק בכל פעם שהתחלתי לבכות הרגשתי רע עם זה. מעניין איך זה קרה.

אני לא יכולה לבכות, אמרתי לפסיכולוגית שלי, לא על מה שרע אצלי, זה סתם לרחם על עצמי.

זה לא, היא הסתכלה עליי.

בכי זה דבר מעורר רחמים, אבא אומר, תבכי לבד, לא ליד אנשים אחרים.

אבל אתה אבא שלי, אתה לא אנשים אחרים, אני אומרת והוא לא מבין.

בכי זה סימן לחולשה. בן אדם צריך לבכות לבד. אף פעם לא היתה לי בעיה שבכית, פשוט לא חשבתי שצריך שתבכי לידי, בכי זה דבר אישי.

בוא נגיד לצורך הענין שאני מסכימה איתך. ואני לא. הייתם צריכים ללמד אותי את זה. איך אני אמורה להבין לבד שכשאני בוכה לבד, בחדר, זה בסדר, אם כל מה שלימדתם אותי היה שבכי זה רע? אני הרי רק בוכה ונעלבת כל הזמן, ובכל פעם שאני בוכה, מאז שנולדתי ועד עכשיו, אני מרגישה שאני לא בסדר, רק כי אתם אמרתם שזה לא בסדר.

אני אפילו לא יודעת מאיפה זה הגיע פתאום.

כנראה גם שהוא לא הבין.

הוא ניסה להסביר. הפסקתי להקשיב. רציתי להיות לבד קצת.

לנסות לבכות באמת, בלי להרגיש שאני עושה משהו רע.

להיות קצת עצובה בלי להרגיש שאני רק ילדה קטנה ופתטית שמרחמת על עצמי.

רציתי לנסות לכתוב קצת, אולי עכשיו אני אצליח לשחרר את הכל החוצה.

אני בורחת, אני תמיד בורחת.

אני תמיד מסתובבת עם אזניות, בדרך מהאוניברסיטה הביתה, בדרך לאוניברסיטה, אצל רופא השיניים, בספריה, בלילות, כשאני מסתובבת בבית הלוך חזור ולא מסוגלת לישון. תמיד שומעת מוזיקה, אני לא מסוגלת לשמוע שקט, והמוזיקה עוזרת לי לברוח לתוך סיפורים שאני ממציאה לעצמי, חלומות שאני מדמיינת לעצמי, דברים שלא יקרו, הכל כדי לא לשמוע את המחשבות של עצמי, כדי לא להיות עם עצמי לבד.

תראי מה קורה לך כשאת עצובה, היא אומרת. וזה לא שאני רוצה שתהיי עצובה, אבל זה משהו שאת צריכה לעבור כדי לדעת להיות שמחה באמת. את נרגעת, את שקטה. היא מסתכלת על הדמעות שזולגות בשקט על הלחי שלי. אני לא עונה. אני שותקת, היא שותקת, ובפעם הראשונה בחיי השתיקה נעימה לי. היא לא מפריעה, היא לא משונה, היא פשוט צריכה להיות שם עכשיו.

ואני יוצאת מהחדר שלה, החוצה, והיד נשלחת לתיק להוציא את הדיסקמן.

אני סוגרת את הריץ' רץ' והדיסקמן נשאר בתיק.

יש לי שבע מאות דיסקים, ועוד אלפי קבצים על המחשב, וכל שיר אומר לי משהו. כל שיר הוא חלום אחר, סיפור אחר, כיוון אחר לברוח אליו.

כתבתי הרבה פוסטים, ובהרבה מהם ציטטתי סיפורים, שירים, מילים של אחרים שינסו לבטא מה אני מרגישה, במקום לכתוב את המילים שלי.

הדיסקמן נשאר בתיק.

ואני נשארתי עם המחשבות ועם השקט.

***

28/6/2014

גם עשר שנים אחרי, המילים שלי נשמעות אותו דבר. גם בכתיבה. וגם בדיבור. אני עדיין מדברת הרבה, ועדיין מדברת מהר, אפילו מהר מאד. אבל בהבדל אחד חשוב. אז, באמת אף אחד לא הבין אותי. המילים התחברו זו לזו ונבלעו ומי שהיה מולי היה בדרך כלל בוהה בי ביאוש וחוסר הבנה. היום אני זו שתמיד מאד מרשימה כשהיא מדברת, כי גם בקצב הספידומטר שלי מבינים כל מילה.

אם מישהו מהחברים שלי כאן בסן פרנסיסקו היה מבין עברית וקורא את הפוסט הזה, הוא לא היה חושב שהפוסט הזה עליי, בגלל כל החלק על ההעלבויות. מי שמכיר אותי היום לא ראה אותי נעלבת מכלום, לא ראה אותי כועסת או צועקת או בוכה. גם כשאני מתוסכלת ולחוצה אני מקסימום נכנסת למטבח או מרימה טלפון או מצ'וטטת בפייסבוק, משמיעה כמה שורות ציניות כהרגלי, ואומרת, לא נורא, יעבור, יהיה בסדר. ותמיד בסדר בסוף.

עשר שנים אחרי, הבלוגרית שאיבדתי חזרה לחיי, ואני כבר לא חופרת בעצמי כל כך. יותר מדי מאמץ וחוץ מלעצבן את עצמי לא יוצא מזה כלום. וגם למה, אני מכירה את עצמי מספיק היום כדי לדעת איך אני, מה גורם לי להגיב ולהרגיש ומה כבר לא אצליח לשנות.

מוזר להסתכל במראה ולראות מישהי שמצד אחד את לא מזהה ומצד שני עדיין נראית בדיוק אותו הדבר. כמה השתניתי וכמה לא השתניתי בכלל.

באחד הביקורים הראשונים שלי בארץ הלכתי לאוניברסיטה. רציתי לחפש את הפסיכולוגית, להגיד לה שלום, שתראה שאני שמחה ושטוב לי. היא תמיד הזהירה אותי בשיחות איתה, שאני לא אחשוב שרק בעצם זה שאברח מכאן לשם ואתחיל חיים חדשים במקום אחר יהיה לי יותר טוב.

היא צדקה בהרבה דברים, אבל לא בזה. כי זה בדיוק מה שקרה - רק עצם המעבר עצמו שינה כל כך הרבה, שהמון ממה שהעיק עליי כל השנים נעלם וכבר לא היה רלוונטי יותר. כנראה שאני באמת הרבה יותר מתאימה לכאן מאשר לשם.

אני מגיעה לארץ בסוף אוגוסט לחודש. החברה הכי טובה מתחתנת, אז אני באה, וגם נשארת על הדרך עד ראש השנה - כבר שמונה שנים לא חגגתי חגים עם המשפחה. אני ממש מתרגשת ומתגעגעת לכולם, וכשחברים רואים אותי ככה הם שואלים אותי אם אני חושבת על לחזור. אני אף פעם לא צריכה לחשוב על התשובה. לא. ממש לא. יש הרבה דברים שחסרים לי שם, אבל אני לא צריכה אותם כל הזמן, רק היה נחמד אם הייתי יכולה לבקר לעתים קצת יותר תכופות.

בשלושה ימים הראשונים אני עדיין אתלהב מהכל - אין לכם מושג כמה להיכנס לסופר בארץ משמח אותי, עם כל הסלטים ומוצרי החלב שחסרים לי כאן - אחרי שבוע אני כבר אהיה מוכנה לחנוק את כל נהגי ישראל ואחרי שבועיים אני כבר אתגעגע לסן פרנסיסקו.

בכל דבר שעשיתי בחיים, תמיד הייתי חצי שם וחצי לא ממש. לקח לי הרבה מאד זמן להפסיק לראות את זה כמשהו רע וכחוסר יכולת להשתייך, ולקבל את עצמי ככה, וכנראה שלמישהי כזו אין דבר יותר מתאים מחיים שהם במובן הכי בסיסי שאפשר קצת שם וקצת כאן.