ניקי על המים

"תגידי, את מרגישה שיש לך משהו להוכיח?" הוא שאל אותי.

הוא - זה בחור ישראלי שאני מכירה מטוויטר. מעולם לא נפגשנו, אבל יש לנו חברים משותפים, אז התחברנו ואנחנו מדברים די הרבה, על כל מיני דברים, ורוב הזמן אני מרגישה די נוח לשטוח את תסביכיי בפניו, כי מה איכפת לי. אבל השאלה קצת הפתיעה אותי. היא באה בדיוק אחרי שאמרתי משהו על השירות הצבאי שלי, על זה שאני שמחה שיצא לי לעשות משהו שבאמת תרם ולא סתם בזבזתי את השירות כמו שקורה להרבה בנות. 

אני מניחה שהשאלה לא התייחסה רק לזה, אלא גם לדברים שאמרתי קודם, אבל כששאלתי למה הוא מתכוון, הוא אמר: עזבי, השיחה הזו לא תלך לכיוון טוב, לא משנה.

אז עזבתי, ואחרי ששיגעתי את עצמי לכמה שעות גם המוח שלי עזב את זה, פחות או יותר, והמשכנו לדבר כרגיל. אבל כן המשכתי לחשוב על זה קצת, כי באיזשהו מקום זה היה מאד רלוונטי בשבועות האחרונים.

בפוסטים הקודמים - והמועטים - שלי בחודשיים האחרונים (אבל, היי, חזרתי! הפרויקטים הגדולים הסתיימו, פחות או יותר, ואני עכשיו שוב בלו"ז רגיל של עבודה שוטפת ועם צ'קים גדולים בדרך, והמטרה הבאה היא לשבת ולהשלים קריאת פוסטים של יותר מחודש) כתבתי על איך זה להיות ישראלית בחו"ל בזמנים כאלו. ואולי זה באמת מרגיש שיש משהו להוכיח. שלמרות שאני כבר לא בארץ ולא רוצה לחיות שם, להראות שאני עדיין ישראלית ועדיין איכפת לי. יש איזו תחושה של אשמה שאני לא שם, שאני יושבת במקום רחוק ובטוח, ואמנם מוצאת את עצמי מתווכחת ברחבי הרשת ומסבירה, אבל מרגישה קצת גם כאילו אני מרמה, הרי אני לא באמת עוברת את זה בעצמי. טילים לא נופלים עליי, אני לא צריכה לקפוץ לפזצט"א למשמע אזעקה באמצע הרחוב. אני סתם כאן, עובדת כרגיל. אני לא יכולה לתרום כלום - למרות שתרמתי כסף למשפחות ועסקים בדרום, אם זה נחשב, אתם יודעים, המינימום שאני יכולה לעשות - למרות, שבאמת, אם הייתי בארץ, מה הייתי יכולה לתרום? מדי פעם אני משתעשעת ברעיון של לעשות מילואים, אבל גם אם הייתי בארץ לא היו קוראים לי. אבל בכל זאת, את התחושה הזו של אני לא עושה מספיק, או לא ישראלית מספיק, אי אפשר לנער.

ולקראת הנסיעה לארץ, עוד 11 יום, נכנסים למשוואה דברים אחרים. כמו משהו שניסיתי להדחיק ודי בהצלחה עד עכשיו, החתונה של חברתי הטובה. למה להדחיק, בוודאי תשאלו, הרי חתונה זה דבר משמח. וזה באמת מאד משמח ואני מאד מתרגשת. אבל שכחתי דבר אחד, והוא שבניגוד אליי, חברתי הטובה שמרה על קשר עם אנשים מהתיכון, מה שאני מעולם לא עשיתי מעבר לשני אנשים וחצי, ומעולם לא רציתי לעשות. ובחתונה אני הולכת לפגוש את כולם, ולעבור את מסכת העינויים הידועה כפגישת מחזור: איפה את, מה את עושה, את נשואה? (כל האחרים כן, את זה אני כבר יודעת, גם עם ילדים), ובאופן כללי הנקודה הזו בה נורא חשוב לכם להישמע כאילו אתם מאושרים ומרוצים, למרות שבחודשים האחרונים אני בהתלבטויות לגבי כל מיני דברים. לא שאני סובלת, זה נכון, ובסך הכל אני מרוצה מהמקום בו אני נמצאת ורוב הזמן גם די גאה בתהליך המקצועי שעשיתי, אבל אני גם מרגישה קצת תקועה, קצת לא סגורה על לאן אני הולכת עכשיו. באוניברסיטה מנסים עכשיו לארגן לי חצי משרה, ומאד אשמח אם זה יקרה, גם כי אני אוהבת לעבוד שם וגם כי זה יחסוך לי את הצורך לחפש, אבל זה רחוק מאד מלהיות סגור. אבל זה דבר ראשון שבאמת עשיתי בתהליך החיפוש שכבר כמה חודשים אני רוצה להיכנס אליו אבל פשוט עסוקה מדי. אז הנה, אני נוסעת לחתונה הזו בתור אשת מקצוע שהיתה עסוקה להפליא בחודשים האחרונים כי כל כך הרבה אנשים רצו להעסיק אותה, ורק בשבוע האחרון, עם סיום הפרויקטים הגדולים, כבר פנו אליי עוד שלושה - ארבעה לקוחות בנוגע לפרויקטים חדשים אפשריים. אני צריכה להיות גאה בזה באמת, לא? אבל כשיש את "פגישת המחזור" הזו באופק, אני אולי רואה יותר מדי את מה שאין לי ואת החששות לגבי מה יחשבו עליי - משהו שבשנים האחרונות לא קורה לי הרבה, כי בעקרון די למדתי שכבר לא ממש איכפת לי מה חושבים עליי, אבל אולי בגלל שאני פוגשת אנשים מהתקופה בה כן היה איכפת לי מה יחשבו עליי, זה קצת מחלחל. אבל עכשיו כשאני כותבת על זה ולא רק משגעת לעצמי את השכל, פתאום אני דווקא מרגישה שאתם יודעים מה, לא ממש איכפת לי מה הם יחשבו עליי. מי שתהיה שם זו ניקי החדשה, לא ניקי שהם הכירו אז, ניקי שבחרה לגור בסן פרנסיסקו, שבחרה את מה שהיא עושה עכשיו ושמותר להיות בתקופת מעבר ושינוי.

אבל קשה לי לא להוכיח משהו. קשה להתנער מהרצון להראות שעשיתי משהו מעצמי. שעשיתי משהו עם החיים שלי.

אבל מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. עוד 11 יום לנסיעה, ויש הרבה עבודה עדיין לעשות, הרבה סידורים והרבה אריזות. אני אתרכז בזה ואנסה להנות מהנסיעה לארץ, ומה שיהיה יהיה...

(זה היה עוד פוסט של מחשבות מבולבלות מבית היוצר של ניקי. להגנתי ייאמר שיחסית לא מזמן התעוררתי משינה - אחרי כל כך הרבה שבועות נטולי שינה החלטתי לישון עד מאוחר).