ניקי על המים

את אנדרוניקי פגשתי בפעם הראשונה לפני עשר שנים, בחנות ספרים קטנה, חבויה באחת הסמטאות במדרחוב בירושלים, אבל לא ידעתי את זה אז. זה היה כמה ימים לפני שנסעתי ליוון בקיץ ההוא, הנסיעה בה בסופו של דבר אפגוש בחבורת האמריקאים שתשכנע אותי להגיע לסן פרנסיסקו, וגם את זה, כמובן, לא יכולתי לדעת.

בסך הכל רציתי ספר. אז מה אם מדובר בטיסה של בקושי שעתיים. איך אפשר לנסוע לחוץ לארץ בלי ספר חדש לטיסה. הגעתי לחנות עם בסי, חברה אמריקאית טובה מהלימודים לתואר הראשון באוניברסיטה העברית, והסתובבנו בין המדפים בחנות הצפופה שמכרה רק ספרים משומשים באנגלית. 

אני לא יודעת למה הוצאתי דווקא את הספר ההוא מהמדף. The Last Red Death, זה נקרא. כשהפכתי את הספר ראיתי שמדובר במותחן בילוש ("מצוין!" חשבתי. "הכי ספר טיסה!") ושמכל המקומות בעולם, עלילתו מתרחשת באתונה. אז קניתי. 

כמה ימים אחרי הלילה בפלאקה - הסמטאות הצרות והציוריות של אתונה, בין האקרופוליס לכיכר מונסטיראקי - עם האמריקאים, סוף סוף ישבתי לקרוא. ישבתי בחוץ, בבית קפה מתחת לאקרופוליס, הזמנתי לימונדה וסלט יווני, והתחלתי לקרוא. חמש שעות אחר כך, עדיין הייתי שם, עוברת מעמוד לעמוד. זה לא היה המותחן הכי טוב שקראתי אי פעם, והוא היה כבד מכדי להיות ספר טיסה, אבל הוא ריתק אותי. אלכס, גיבור הספר, הוא בלש פרטי, חצי סקוטי חצי יווני, שמתמחה למצוא אנשים אבודים. את כולם הוא מוצא, חוץ מהאדם היחיד שבגללו הוא בכלל התחיל לחפש, אחיו הגדול, פעיל מחתרת קומוניסטי שנלחם נגד משטר החונטה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים ביוון, ומאז אבדו עקבותיו. למרות שידעתי שמדובר בסך הכל בסיפור בדוי, ההיסטוריה ששולבה בספר היתה אמיתית וכואבת, ומתקופה ביוון שלא ידעתי עליה דבר, כי מה אנחנו כבר יודעים על יוון חוץ ממיתולוגיה וקצת מלחמת העולם השנייה. 

עלילת הספר התפתלה בין יוון ההיא, החשוכה, של העבר של גיבור הספר, ויוון של תחילת שנות האלפיים, בה בהווה שלו הוא ניסה לפתור את התעלומה לשמה נשכר על ידי הלקוחה התורנית. באיזשהו שלב במהלך הספר, כשהגיבור טיפס באחד הרחובות הצרים שמובילים לליקאביטוס, הגבעה שבגלל הטופוגרפיה האתונאית נראית כמו הר, בדרכו לביקור בבית אמו הסקוטית (שהגיבור העיד עליה שהיא אומרת מה שהיא חושבת בלי לדפוק חשבון אפילו יותר מהיוונים) הרמתי לרגע את הראש. מולי, לא רחוק, פסגת הליקאביטוס, ובינינו מבוך הרחובות של אתונה, העיר המסובכת והמרתקת הזו. הבטתי ברחובות האלו לכמה דקות, מדמיינת את אלכס רץ שם, בחום ובמחנק של הקיץ היווני, וחזרתי לקרוא.  

במהלך הספר, פגשתי את החברה של אלכס, אנדרוניקי. 

היא היתה בלתי נסבלת. דרמטית, חסרת בטחון, ומציקה ברמות על, אבל השם שלה תפס אותי. חשבתי שהוא ממש יפה, ואז זה נתקע לי בראש. מה השם היווני שאת הכי אוהבת? (כמובן, שאלה ששואלים אותי מדי יום. אה, רגע). אנדרוניקי, ברור.

בשדה התעופה בדרך הביתה, גיליתי בדלפק הספרים את A Deeper Shade of Blue, ואז התחוור לי שמדובר בסדרת ספרים, שזהו הספר הראשון בה. קניתי, וקראתי כל הדרך הביתה. יומיים אחר כך, כשסיימתי, נכנסתי לאמזון, וגיליתי שממש אז יצא ספר שלישי בסדרה, The Golden Silence, ומיד הזמנתי גם אותו. העותק הגיע אליי בסוף אוגוסט 2004, או כך לפחות טוען החשבון שלי באמזון. בכל אחד משני הספרים האלו למדתי עוד על ההיסטוריה של יוון בתקופת החונטה, דרך הסיפור האישי של הגיבור, וכל תעלומה שהיוותה את מרכז הספר בהווה הביאה איתה עוד נדבך לא מוכר בתקופה אחרת של ההיסטוריה של יוון במאה העשרים. 

כשעברתי לארצות הברית, את רוב החפצים שלי נאלצתי להשאיר בארץ. כמה אפשר לקחת בשתי מזוודות? ובטח לא הרבה ספרים, שזה בערך הדבר הכי כבד שיש. אבל את שלושתם לקחתי, למרות שכמעט לא יצא לי לחזור ולקרוא בהם, בגלל שהם כל כך עמוסים בהיסטוריה יוונית מודרנית ומסובכת ודורשים כל כך הרבה ריכוז. מצד שני, הם היו יקרים ללבי - הם היו שם איתי כשגיליתי לאן החיים יקחו אותי הלאה. 

למרות שהם ישבו אצלי על המדף, הרבה זמן לא חשבתי עליהם. בדקתי את האתר של הסופר, פול ג'ונסטון, לא מעט. אבל אחר כמה שנים שבה כל פעם קראתי מחדש על הטרילוגיה היוונית שלו והבנתי שספר רביעי כנראה לא יהיה, ויתרתי. בשנה שעברה, באיזה שיטוט לילי באינטרנט, נכנסתי שוב לאתר שלו. ראיתי שב2011, אחרי שנים של שתיקה, יצא ספר חדש בסדרה. הזמנתי מיד, והתיישבתי לקרוא. 

לפני כמה חודשים, בשיטוט נוסף באתר שלו, גיליתי שני ספרים נוספים שיצאו ב2012 ו2013. הזמנתי את זה של 2012, על פי כלל תחזוק הכוננית שלי, לפיו אני לא קונה ספר בסדרה עד שלא סיימתי לקרוא את הספר הקודם. מכיון שהחודשים האחרונים שלי היו מה שהם היו, את הספר החמישי עוד לא הספקתי לקרוא, ולכן עוד לא קניתי את הספר השישי בסדרה, The Black Life, שהתעלומה בו, כך אומר לי תיאור הספר, תוביל אותי ללמוד על ההיסטוריה של רדיפת יהודי סלוניקי בזמן השואה. 

למצוא את הספרים האלו, שמזכירים לי את המעבר לכאן, אחרי כל כך הרבה שנים, היה כמעט כמו לפגוש חברים ותיקים, עד כמה שזה נשמע מצחיק. גם אנדרוניקי היתה שם, עדיין מעצבנת, ועדיין עם שם שממש אהבתי, והחלטתי שאולי הגיע הזמן לבדוק מה משמעות השם. ידעתי מה זה אנדרו, ידעתי מה זה ניקי, בכל זאת מילים יווניות שמשמשות בסיס לכל כך הרבה מילים שאנחנו משתמשים בהן גם היום, אבל איכשהו לא לגמרי עצרתי לחשוב מה השם הלא מאד נפוץ הזה, אומר.

"נצחון האדם", זה מה. הוא מתאר אדם שיודע מה הוא רוצה ונלחם על השגת מטרותיו, ומצליח. 

במקום אחר, מצאתי תיאור לתכונות הקשורות לשם. זה נשמע קצת כמו הורוסקופ, אבל חשבתי לעצמי שבניגוד לתאריך הלידה שלי, זה שם שמשך אותי אליו, אז אולי לתיאור שלו יש חשיבות יותר. היה כתוב שם שהשם מתאר אישה חזקה שלמה, אינלקטואלית שטובה במחקר וגם חסרת מנוחה שצריכה ערוצים לנתב אליהם את האנרגיה שלה. היא עצמאית וסקרנית, שיודעת מה היא רוצה ולמה ומוכנה לקחת סיכון כדי להשיג את המטרות שלה. את אמיתית והוגנת, היה כתוב שם, כי את יודעת שזו הדרך היחידה לקבל את אותה כנות והגינות מאנשים אחרים סביבך. ההתפתחות שלך כאדם היא משמעותית מאד עבורך, התיאור המשיך, וקשה לך לעשות משהו או להיות תלויה במסגרות שמגבילות אותך, וכדאי לך לבחור בתחום תעסוקה שייתן לך אקשן בלתי פוסק. 

קראתי את השורות האלו, ומצאתי בהן, ובשם הזה שנתקלתי בו בספר אחד במקרה לפני עשור, את מי שאני עכשיו ואת מי שאני רוצה להיות. בחיים האמיתיים אני השם שנתנו לי הוריי, אבל במרווחים של החיים לתוכם אני מעיזה לשפוך את הצדדים האחרים, את המילים שרוב מי שנמצא איתי בחיי היום יום לא שומע ולא קורא, אני אנדרוניקי. 

(או ניקי, בקיצור). 

בסופר מול הבית שלי יש כמה מדפים של אוכל ישראלי. לא הרבה, אבל מספיק כדי שמדי פעם, אם מתחשק לי להרגיש בית, אני אעמוד שם קצת מול המדפים ואוכיח למפרסמים בארץ שכנראה הם כן הצליחו להחדיר לי משהו לראש, כי פתיתים ושקדי מרק באמת מזכיר לי את הארץ, וליד זה הביסלי, שוקולד פרה ופתי בר וכל מיני שטויות כאלו. אני בדרך כלל לא קונה כלום משם, רק מסתכלת, אבל אתמול עצרתי ליד המדפים ולקחתי משהו מהמדף האמצעי. שני נרות נשמה.

כשהגעתי הביתה, שמתי אחד במגירה במטבח, לשבוע הבא, ואחד הדלקתי ושמתי על השולחן ליד החלון. השותפה הסתכלה עליי במבט תוהה, אז הסברתי לה שזה ליום הזכרון לשואה. היא יודעת מספיק היסטוריה כדי לדעת לא מעט על מה שקרה שם, אבל אי אפשר להסביר אף פעם למישהו שלא גדל עם זה את המשמעות הרגשית שיש לזה עבורי. אני יודעת שזה חלק אינטגרלי מלגור בחו"ל, ובסך הכל די קיבלתי את זה ולמדתי להתמודד עם זה, אבל בימים האלו הם הימים שבהם הבית הכי חסר לי.

***

למרות שבעצם בבית לא דיברנו על זה יותר מדי. סבא עזב את אירופה לבדו כנער צעיר לפני המלחמה, ואיבד את רוב בני משפחתו שם. עד כמה שאני יודעת הוא לא דיבר עליהם מעולם, והוא נפטר כשהייתי צעירה מכדי לשאול. סבתא הגיעה לארץ באניית מעפילים - כולל שהות של שנה בקפריסין - וגם היא, כמו כל כך הרבה אחרים, לא דיברה על השואה עם הילדים שלה. 

כשהייתי ילדה, מצאתי אצל סבתא בבית את ספר הילדים של שרה נשמית, הילדים מרחוב מאפו. אני משערת שלמדנו בבית הספר היסודי על השואה גם כן, אבל אני לא זוכרת. אני כן זוכרת את הספר ואת הסיפורים מתוכו למרות שמזמן לא קראתי אותו. זה הזכרון הראשון שיש לי מלנסות להבין מה זה השואה. ובערך באותם גילאים שרתי במקהלת ילדים, ובכל שנה, בבוקר יום השואה, היינו מגיעים לשיר בטקסים ביד ושם, אז אלו זכרונות ילדותי מהיום הזה. את יומנה של אנה פרנק קראתי לפני כיתה ד' כבר. אני לא זוכרת מתי, אבל אני זוכרת שבמלחמת המפרץ כתבתי יומן מלחמה "כמו אנה פרנק". אז כנראה שגם בבית הייתי חשופה לנושא כבר בגיל צעיר, למרות שגם את זה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת שבערב יום השואה היו כל מיני סרטים דוקומנטריים שאבא הקליט בוידאו ושמר במגירה אצלם בחדר כדי שלא אוכל להגיע לזה. הוא אמר שאני צעירה מדי בשביל לצפות, אבל יום אחד, כשאגדל.

זה כזה משפט של הורים, כשתגדלי תביני. אבל דווקא ההורים שלי לא השתמשו בו כמעט בכלל כשגדלתי. הם דיברו איתי בפתיחות על הכל, הרשו לי לצפות במה שהתחשק לי ולקרוא מה שרציתי. לא שהיתה להם ברירה - הדרך היחידה להימנע מזה, לפחות מעניין הקריאה - היתה לנעול את כל הספרים בבית במקום בו לא אוכל להגיע אליהם. אבל על זה, לא ממש דיברנו. כן ביקרנו פעם בדכאו, ואני זוכרת כמה זה היה קשה, אפילו שידענו שזה לא היה מחנה "פעיל". 

את סבתא שאלתי שאלות, מדי פעם, בזהירות. והיא סיפרה מדי פעם. אם יש לי חרטה על דבר אחד שעשיתי בימי חיי, זה שלא שאלתי יותר, ושלא תיעדתי את מה שהיא סיפרה לי. עם הילדים שלה היא לא דיברה, והאחים שלי היו צעירים מדי, אבל כמו בחורה צעירה בעצמי, תמיד הייתי בתחושה שיהיה לנו עוד זמן לשבת ולדבר. אבל לא היה, והיום אני זוכרת מעט מאד סיפורים, ואני כבר לא יודעת מה היא סיפרה לי, ומה קראתי בספר או ראיתי באיזה סרט דוקומנטרי. 

כשנסעתי עם השכבה לפולין, בי"ב, לקחתי איתי שרשרת זהב שלה, עם תליון של מגן דוד. הפעם היחידה בחיי שענדתי תליון כזה היה המסע הזה. במשך שבועיים עברנו בין המחנות, וביקרנו בכפרים ובעיירות מהן הגיעו בני משפחותיהם של חבריי לכיתה. וחשבנו שאנחנו מתמודדים עם הכל בצורה מאד מוצלחת. עד שסיימנו את הביקור באוושוויץ. אז חילקו לנו המורים מכתבים שהורינו כתבו לנו לפני שנסענו, בלי שנדע. תוך כמה דקות, כולם סביבי בכו.

במכתב שלי היה כתוב כמה הם גאים בי, שהעזתי לנסוע. ואני בכלל לא חשבתי על זה כמעשה אמיץ - היה לי ברור שאני נוסעת. הם כתבו לי שהם התלבטו אם להרשות לי לנסוע - לא ידעתי את זה, הם לא שיתפו אותי בלבטים שלהם בכלל. אני משערת שמה שהכריע את הכף היה הרצון הכל כך ברור שלי לצאת למסע הזה. רק בדיעבד, כשראיתי שהאחים ובני הדודים לא יצאו למסע הזה כשהגיע תורם, הבנתי שזו לא החלטה מובנת מאליה בכלל. אבל איכשהו, כשהייתי בפולין, גם כי המשפחה שלי לא משם, וגם כי לא ידעתי מספיק על ההיסטוריה של המשפחה שלי, היה לי יותר קל להתנתק. 

את הימים האחרונים לחייה של סבתא שלי תיעדתי בגלגולו הקודם של הבלוג שלי - אחד הפוסטים היחידים שכתבתי אז שאני זוכרת בשליפה, כמעט בלי להתאמץ לחשוב ולהיזכר. סיפרתי אז על איך בימים האחרונים, כשהיא כבר לא היתה צלולה כמעט בכלל, היא כל הזמן חשבה שהיא על ספינת המעפילים. אחרי כל השנים האלו, וברגעיה האחרונים, זה המקום אליו היא חזרה, אל המקום בו היא עזבה את אירופה הבוערת בדרכה לעתיד אחר בישראל.

רק לפני כמה שנים גיליתי מה קרה למשפחה של סבא. ילדיו מעולם לא העזו לשאול, או לברר. וגם אני לא. רק אחד מבני הדודים הצעירים, שנולד הרבה אחרי שסבא נפטר ולא היו לו זכרונות שלו, העז להיכנס לרשומות ולחפש. למרות שתמיד ידעתי שהם נרצחו, כשגיליתי איך - נורו ביערות ליטא ונקברו שם בקבר אחים - ישבתי ובכיתי למשך שעתיים. אחרי זה, הרבה פעמים, מצאתי את עצמי חושבת עליו. מה הייתי שואלת אותו אם הייתי מקבלת הזדמנות אחת לדבר איתו. האם ניסה לשכנע את בני משפחתו להצטרף אליו בישראל לאחר שהיגר אליה, והם לא רצו לבוא? האם לא ניסה וחי כל חייו עם רגשות האשם על כך שלא הביא אותם לעזוב את ליטא ולהצטרף אליו? 

אני לא אדם דתי או רוחני במיוחד. אבל כל פעם שאני חושבת עליו, אותה מחשבה צצה ועולה לי בראש. שאם יש איזשהו סוג של חיים אחרי המוות, ושאם הוא איכשהו פגש או היה יכול לפגוש את בני משפחתו שוב, שאני מקווה שהם אמרו לו שהם מעולם לא כעסו עליו, וכשהם עמדו שם, מול כיתת היורים בקיץ ההוא, וידעו שחייהם עומדים להסתיים, הם מתו בידיעה שלפחות הוא בטוח, במקום אחר.

כל כך הרבה דברים שלעולם לא אדע, שלעולם לא יהיה לי את מי לשאול, ועדיין כל כך חשוב לי לא לשכוח. 

***

אחת בלילה. הבית שקט לגמרי, כולם כבר ישנים, חוץ ממני, השותפה נטולת השעון הביולוגי. נכנסתי למטבח החשוך, למלא לעצמי כוס מים. ומצאתי את עצמי עומדת לדקה ארוכה ומביטה בנר הדולק, ובהשתקפות של הלהבה המרצדת על הזגוגית.

זר לא יבין. 

בשנה האחרונה גיליתי כמה התסביכים שלנו יכולים להיות משונים, ואפילו קצת מטופשים, לפעמים. כי רק בשנה האחרונה התחלתי להודות בפני עצמי שאני גיקית-על, ואם לא הייתי סובלת מריכוז של דקה וחוסר חיבה למקומות עמוסי אנשים, כנראה שהייתי שמחה לבלות את זמני בכל מיני כנסים של חובבי פנטזיה, מדע בדיוני וכל מיני כנסים אחרים שקשורים לספרות, היסטוריה ואמנות ואם אפשר, אז שלושתם ביחד. 

הסימנים היו שם כבר מזמן. כשגדלתי, לא רק שקראתי כל מה שנחת לי בידיים (וחרשתי במיוחד את האריה, המכשפה וארון הבגדים), אלא מצאתי את עצמי נמשכת כל הזמן אל כוננית הספרים בבית ההורים, שהיו בה עותקים ישנים בכריכה קשה של שייקספיר ודיקנס, טוויין ואוסקר ויילד. לאורך השנים הצטברו על המדפים שלי ספרי וסרטי פנטזיה, הרפתקאות, חיפוש אוצרות, דרמות תקופתיות וריגול, וגם ספורט - שאני מאד אוהבת - על הדרך. הייתי צריכה להכיר בגיקיותי כבר אז, אבל מאיזושהי סיבה לא ברורה אף פעם לא היה לי נוח להודות בזה. בראש המתוסבך שלי, זה התקשר לי גם לחרשניות וחנוניות, שזה כ-ז-ה לא מגניב, הרי, ואני הכי לא חנונית בעולם, כי כדי להיות חנונים צריך להגיע לשיעורים ולעשות שיעורי בית מדי פעם. מה שאירוני זה שלא ניסיתי להיות לא חנונית כדי להיות כמו שאר האנשים בתיכון. להפך, למדתי באחד המוסדות הכי חנוניים במדינה, לדעתי. כמופרעת קשב קשה שלא אובחנה אז, לא היתה לי היכולת להיות חנונית במידה מספקת כמו השאר, אז הלכתי על הכיוון ההפוך והגעתי בערך רק לבגרויות. 

לאורך השנים המשכתי לרכוש ספרים וסרטים פה ושם, אבל כסטודנטית ולאחר מכן עצמאית בתחילת דרכה, לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרע יותר מדי ולהוציא כסף על שטויות (ונשאלת השאלה למה אני מתייחסת למשהו שאני מאד אוהבת כשטויות), אז עדיין לא נאלצתי להתמודד באופן רשמי עם ההבנה הזו לגבי עצמי. 

אבל בשנים האחרונות המצב הכלכלי השתפר, וגיליתי דרכים להרוויח נקודות לכרטיסי מתנה באמזון, ואם מוסיפים לזה שבין שוק הפריטים המשומשים של אמזון לחנות הספרים השכונתית המופלאה והזולה שלי אפשר להשיג המון פריטים במחירים מצחיקים, האוסף החל לגדול בקצב מהיר הרבה יותר, ולא היתה לי ברירה אלא להתמודד עם זה. לקופסא של שלוש הגרסאות המורחבות של סרטי שר הטבעות, שעוד הבאתי איתי מהארץ, הצטרפו ספרים על ההפקה ועל האמנות שמאחורי הסרט, ואליהם הצטרפו ספרי אמנות מופלאים על יצירת סרטי ההוביט. לידם פתאום התייצבו ספרים שתיעדו את הפקת סרטי נרניה, והספר על הפקת הסרט אבק כוכבים, והצטרפו אליהם עוד ספרים על הפקת סרטי  פנטזיה והרפתקאות, שעמוסים בציורים ותרשימים והסברים על תהליך יצירת הסרט, שזה משהו שמרתק אותי ומעורר בי השראה ובכל פעם שאני צריכה קצת מצב רוח יצירתי, אני הולכת לדפדף בהם. יש לי על מדף אחד את כל ספרי הארי פוטר בעברית ובאנגלית, ולצידם את כל הסרטים, שני ספרים מדהימים על הפקת הסרטים ואפילו ספר פופ אפ, כדי שכל פעם שיתחשק לי אני אוכל לשים את הוגווארטס או סמטת דיאגון על השולחן שלי. לידם על המדף יש לי את כל הספרים בסדרת משחקי הכס, לצד כל העונות והספר המהודר שמתעד את הפקת הסדרה. יש לי אוסף מכובד של סרטי וסדרות פנטזיה, מיני אוסף של סרטים וסדרות שקשורים למלך ארתור, מיליון סרטי הרפתקאות וחיפושי אוצרות - רצוי כאלו שיש בהם חרבות - ולצדם גם מספר נכבד של סרטים ורומנים תקופתיים, בעיקר אנגלים. במדף למטה יש לי אוסף סרטי וסדרות ריגול, ובחשבון שלי באמזון יש עדיין רשימה ארוכה של פריטים שאשמח להוסיף לאוסף.

ומאיזושהי סיבה, אני מוצאת את עצמי מתביישת בזה. רוב החברים שלי לא ראו את האוסף הזה שאני כל כך אוהבת - אני הרי גרה רחוק מכולם, אז כמעט לא יוצא שמתנחלים אצלי, אלא רק הפוך. והחברים שלי מהארץ בטח לא כאן כדי לראות את הרגלי הקניות החדשים שלי. ולמרות שאני מדברת עם החברים על הרבה דברים, על זה אני לא, ואין להם שמץ של מושג שמה שאני ממש אשמח לקבל ליום ההולדת שלי זה עוד ספר מהודר שמתעד תהליך יצירה של עוד איזה סרט מדע בדיוני או פנטזיה שלא קניתי, כי יש כל כך הרבה, ואני בכל זאת משתדלת להיות אחראית ולקנות במידה ובהתאם לתקציב וכשאני מוצאת במחירים מוצלחים. כשאני עושה איזו קנייה מוצלחת וכיפית אני מספרת לשותפה, שהיא מהיחידות שכן מכירות את הצד הזה שלי, והיא מתלהבת עבורי, אבל זהו.

לפני יומיים, כתבתי לempiarti בתגובה לאחד הפוסטים שלה על אוסף שהיא שיתפה, שאולי גם אני צריכה לשתף באוסף שלי, כי אני לא מראה אותו לאף אחד. היא אמרה שהיא תרצה לראות, ואני ישר התחרטתי. זה טפשי, הרגשתי. ילדותי ומתלהב. אני לא יודעת למה זה לא בסדר בראש שלי שבחורה בת שלושים וקצת תאהב את הדברים האלו, אבל זה מרגיש לי ככה. זה אפילו מרגיש לי נורא לא נשי, למרות שלצד הספרים והסרטים והפסקולים שמהווים לעתים קרובות את הצלע השלישית באוסף, יש גם אוסף מכובד של תכשירי קוסמטיקה, שמלות ונעלי עקב. למה זה מרגיש לי כאילו לאהוב פנטזיה והרפתקאות וסרטי ריגול עמוסי אקשן וספורט ולהיות אישה בוגרת לא מתחבר בכלל? זו שאלה שאין לי עליה תשובה. אמנם התחלתי להעז לקרוא לעצמי גיקית, גם בפוסטים כאן (והעליתי, אחרי התלבטות ארוכה, רשימה חלקית של ספרים שמחכים בתור הקריאה שלי), אבל לא הייתי מוכנה לשתף במה שהרגיש לי כמו שריטה. כמה זה מטופש? אני יכולה לדבר על הקשיים והתסביכים הכי גדולים שלי, אבל אני מתביישת לספר שמה שבאמת בא לי לעשות עם המשכורת הבאה זה לקנות עוד כמה ספרים וסרטים למיני אוספים שלי. 

היום אחרי הצהריים, אחרי שסוף סוף עליתי על דרך להתמודד עם הפרויקט המעצבן מאתמול, יצאתי להליכה כדי לנקות את הראש. מכיוון שהיה היום אפור וקר מצאתי את עצמי מהר מאד בחנות הספרים החביבה עליי, ושעה אחר כך יצאתי משם עם ארבעה ספרים חדשים בעשרים דולר. אחד סוקר את ההיסטוריה של סיפורי המלך ארתור, השני מהדורת ספר ילדים של סיפורי המלך ארתור עם איורים של אחד ממאיירי ספרי הילדים החשוב ביותר במאתיים השנים האחרונות, ספר שכתב אנדי סרקיס על יצירת הדמות של גולום בשר הטבעות, כדי להוסיף למדף הרלוונטי, ולקינוח ספר על הדמויות והרקע של Downton Abbey. הראיתי אותם לשותפה כשחזרתי והיא אמרה שכולם הם לגמרי אני, והיא צודקת. ואז החלטתי שאולי הגיע הזמן לאזור אומץ, ולהרשות לעצמי לקשקש בקול על כמה אני אוהבת את השטויות האלו. הגיע הזמן לצאת מהארון.

שלום, קוראים לי ניקי, ואני גיקית.

(ועכשיו אני אשוב לראות את פרק 8 בסדרה של הBBC על המוסקטרים. גם ספרות תקופתית, גם הרפתקאות וגם חרבות. ותפאורות ותלבושות מהממות. מה עוד צריך).

היום אני לא מעניינת. היום אני רק צריכה חמש דקות כדי להתעצבן בשקט.

הפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו עבור האוניברסיטה עושה הכל כדי להוציא אותי מדעתי. קודם כל, אני עובדת על משהו שמישהו יצר לפניי ולא מתחילה מההתחלה, ורוב הזמן אין לי מושג מה חשב אותו אדם שעבד על הפרויקט קודם. אני יכולה לחיות עם זה, אבל כמובן שכל דבר לוקח יותר זמן לגלות איך עושים. בנוסף לזה הם לא סיפקו לי מספיק פרטים ספציפיים שהיו יכולים מאד לעזור לי ולכן אני בעיקר צריכה לנחש ולעשות כמיטב יכולתי לפרש את הבקשות והמידע שהם כן נתנו לי, שהוא מאד מוגבל. גם עם זה אני יכולה לחיות, אני שמחה להיות יצירתית ולעשות דברים על פי שיקול דעתי, אבל כאן אני נכנסת למעגל האימה, שבו כל פעם שאני מנסה לעשות משהו, זה לא עובד, בגלל שאני לא בניתי את הפרויקט מתחילתו! ואז אני צריכה ללכת שוב לחפור ולחפש ולנסות כל דבר חמישים פעם, מה שכמובן עוצר את כל התהליך המחשבתי, כי כל פיפס קטן שבפרויקט נורמלי היה לוקח לי חמש דקות, לקח ביומיים האחרונים שעתיים וחצי. לשמחתי אף אחד מהמחלקה לא הציק לי היום, אבל זה עדיין צריך להגיע אליהם ביום שני בבוקר. זה לא צריך להיות גמור, אבל זה צריך להראות כאילו עבדתי על זה הרבה, וכרגע - למרות שזה נכון - עדיין לא רואים את זה. אז עשר וחצי בלילה, יום שישי, ומה שאני עושה זה להתחבא בחדר מול מפזר החום (מאיפה נחת עליי הגשם והקור הזה עכשיו?) ולנסות בכוח לגרום לזה לעבוד.

דפי, חברת הילדות הכי טובה שיש לי, אמרה לי פעם שכשיש לי יום מעצבן, אני צריכה לשבת מול המראה, לחייך לעצמי, ולספר לעצמי על שלושה דברים חיוביים מהיום. אז מאחר ואני גם ככה יושבת כרגע בישיבה מזרחית על המיטה, מבט אל תוך המראה דורש בסך הכל רבע סיבוב, אבל שלושה דברים חיוביים מיום שבו לא זזתי רחוק יותר מאשר המרחק של החדר והמשרד למטבח? זה עשוי להיות קצת יותר מאתגר.

1. ההיתקעות מול המחשב גרמה לי לפחות להתחיל להשלים צפייה בכל מיני סדרות טלוויזיה בריטיות שישבו לי על המחשב ולא הספקתי להתעסק איתן. מאחר ואני לא יכולה לעבוד כשיש לי שקט ברקע, אני תמיד אוהבת לשים משהו על המסך לידי, ומאחר וכל פרט בעבודה לקח היום שנה, זו היתה הזדמנות טובה. אני באמצע העונה של המוסקטרים (מהBBC), סיימתי לראות את אטלנטיס (גם כן שלהם), ואת שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה התקופתית החדשה שלהם על מלחמת העולם הראשונה, The Crimson Field. בתור מחכים לי המיני סדרה על איאן פלמינג, האיש מאחורי ג'יימס בונד, ועוד מבחר מיני-סדרות בריטיות. יש משהו בטלוויזיה בריטית שתמיד עשה לי את זה. 

2. לקחתי הפסקה של כמה שעות וסיימתי לכתוב את הצעת המחיר לאליס. דווקא בגלל שאליס גם חברה, איכשהו אני מוצאת את עצמי תמיד משקיעה אפילו יותר מבדרך כלל בפרטים האלו, גם כי אני יודעת שזה מה שהיא מחפשת וגם בגלל שחשוב לי להפריד בין החברות למקצוענות ושיהיה ברור שאני לא מצפה לשום הנחות או טובות כי אנחנו גם בקשר חברי. לשכור אותי לפרויקט לא תלוי רק בה, ואני יודעת שמכיוון שמי שמשלם על הפרויקט נמצא בחוף המזרחי הם גם בוחנים אופציות משם, אבל לפחות אני מרוצה שעשיתי עבודה יסודית. 

3. סוף סוף הזמנתי את כוננית העץ בצבע אספרסו שרציתי מזמן להזמין לחדר שלי. כל עוד לא סיימתי את כל המיונים והארגונים וההיפטרויות מחפצים לא יכולתי להכניס לכאן רהיט חדש, אבל מאחר שהפרויקט הזה הסתיים, אני יכולה להתחיל עכשיו את שלב ההצטיידות. בטח ייקח מיליון שנה עכשיו עד שזה יגיע כי בחנות אמרו שזה יכול לקחת בין שבוע לשלושה שבועות עד שישלחו, אבל אני כבר יכולה לדמיין בראש איך אני רוצה לארגן דברים.

3 וחצי. מחר סופ"ש! כמובן שאם אני לא מתקדמת מספיק אצטרך להכניס קצת עבודה גם בסופ"ש, אבל אני מקווה שאוכל גם קצת לנוח ו / או להתאמן בלא לעשות כלום בלי רגשות אשם, שזה משהו שאני עדיין עובדת עליו...

***

אני יודעת שהבטחתי לעצמי שאתקדם עם תיק העבודות שלי ושאנצל את הבלוג כדי לא לתת לעצמי להתחמק. אבל מסתבר שכשעצמאים, אם במשך שבוע כמעט לא עובדים, אז בשבוע אחרי זה צריך לעשות השלמות. אבל כן הכנתי לי רשימה של מטלות כדי לסיים להכין את כל החומרים ואני משתדלת לא להיות מבוהלת לגמרי מהמחשבה על התהליך. לפעמים זה אפילו עובד.