ניקי על המים

השבוע הזה התחיל מוקדם מאד. נגיד, שלוש בבוקר בין שבת לראשון, עם רעידת אדמה של 6.1 בסולם ריכטר, שלושים קילומטר ממני. המלצה לעתיד: אל תנסו את זה כשעון מעורר. מפחיד. וכמובן שלא הצלחתי לחזור לישון אחרי זה, וכששבע שעות אחר כך כבר הייתי אמורה לעשות את דרכי לשדה התעופה, זה לא היה סימן טוב. ובאמת, מיליון שעות אחר כך, אחרי שכבר עברתי את השדה בסן פרנסיסקו, טיסה של שש שעות לניו יורק, ארבע שעות על הרצפה ליד השער של אל על, אז איפשהו באמצע הטיסה מניו יורק לארץ כבר התחלתי לקרוס, ואצל ההורים כבר נחתתי מג'וטלגת ועייפה. מאחר וזה רק היום השני שלי בבית אני מרשה לעצמי לעשות כמעט כלום - שזה בסדר, כי הג'ט לג כל כך גרוע שזה המקסימום שאני מסוגלת אליו. 

לכבוד הגעתי לישראל החמאס החליט שמספיק לו לעת עתה ופצח בהפסקת אש, לא שיש לי מושג כמה אמון יכול להיות לנו בעניין הזה, אבל בינתיים נוח לי להתאושש בשקט הזה, ואני מרגישה שמחה ואשמה בו זמנית שלא יצא לי להתנסות באזעקות. ישראלית בלאי שכמוני. אבל כאמור, השקט נחמד, וסוף סוף אני משלימה את כל חובות הקריאה שלי שפצחתי בהן לאיטי מאז הפוסט הקודם. 

הימים הראשונים תמיד הכי מוזרים. נוחתת עליי תשישות איומה, שילוב לא כיפי במיוחד של הטיסה, הג'טלג, החיידקים שבדרך כלל תוקפים אותי כבר שעתיים אחרי העלייה לטיסה הראשונה, וכמובן שבועות הלחץ שעוברים עליי כדי להגיע לטיסה (שהפעם הצטרפו אליהם ביום שבת, בו ארזתי לנסיעה, גם ראיונות של יותר מעשרים שותפים פוטנציאלים לדירה - תזמון גרוע הוא שמי האמצעי) בראש נקי יחסית עושים את שלהם ואני בדרך כלל מתמוטטת לשלושה ימים. אבל בשביל זה יש אמא שלגמרי נותנת לי לעשות את זה, תוך כדי שיחות נפש וחיטוט במגירות הישנות שלי. היום למשל מצאתי את היומנים הישנים שלי, כמו נגיד היומן שלי מגיל 17 בו אני נשמעת מדוכאת קצת יותר מדי (נגיד, רשימת כל הדברים שאני שונאת בעצמי ותהיה איך יאהבו אותי אם אני לא אוהבת את עצמי, כיף), או אפילו יותר גרוע, היומן שלי ממלחמת המפרץ, בו ביום שנכנסה לתוקפה הפסקת האש ציירתי אותיות גדולות ומקושטות כדי לציין את המאורע. למצוא את זה דווקא היום מכל הימים גרם לי לשבת ולהסתכל על זה. הביטוי הזה איבד כל כך הרבה משמעות בשבועות האחרונים...

מעבר לזה, בימים הראשונים אני מוצאת את עצמי עדיין מתנצלת באנגלית חצי מהזמן, כי הראש לא לגמרי זוכר איפה הוא נמצא כשמדובר בתגובות האוטומטיות של סליחה, תודה, אפשר לעבור בבקשה וכל אלה. לכבישים בדרך כלל גם לוקח לי יומיים להתרגל, במיוחד כשזה קשור לחצייתם. בעיר שלי בקליפורניה, חצי סימן שאני אולי מתכוונת לרדת מהמדרכה לכביש וכל התנועה תעצר. פה? בהצלחה עם זה. 

כשעברתי על כל היומנים הישנים, שכתבתי בין שנת 91 ל98, ראיתי שהכתיבה שלי תמיד היתה כמו שהיא היום: לפעמים זרמה לי כל יום וכל הזמן, לפעמים שלחה אותי להתנתק ממנה עד הפעם הבאה. אבל כמובן שאחרי שעה בתוך היומנים האלו הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לחזור לפה לכתוב. מעניין איך היה לכתוב את היומנים ההם פעם אם כבר אז היתה לי אפשרות לאינטרקציה, ולא רק אינטרקציה עם אמא שתקרא את היומנים עשרים ומשהו שנים אחר כך ותתרשם מאיך הבת החכמה שלה כתבה באופן כל כך רהוט וללא שגיאות תחביר מביכות כבר בגיל 10. 

יש לי בערך עוד שעתיים של שקט לתת לעצמי. אחרי זה צריך קצת לעבוד, ולנסות לחשוב איך אני מכניסה את כל מה שאני צריכה לעשות בשבועות הקרובים לתוך הזמן המועט שיש לי. האמת היא שיש משהו מאד מחמיא ומשמח לראות את כמות האנשים שרוצים לבלות איתי זמן במהלך השהות שלי כאן וגם מוכנים לעשות מאמצים לא קטנים בשביל זה, אבל האתגר להספיק הכל עדיין גדול מאד. בינתיים, כמובן, משפחה קודמת להכל, ולכן קודם כל אלך להתנחל קצת עם אחותי וגיסי, ועוד אחותי לקחה חופש במיוחד כדי לבלות איתי קצת, ובשבוע הבא נעלה לבילוי משפחתי בהרכב מלא בצפון, אני לא בטוחה כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה כולנו בילינו במקום אחד ויש לי תחושה שזה לא ייגמר טוב, אבל בינתיים אני מתרגשת, כי לא טיילתי בארץ יותר מעשור. באמצע תהיה החתונה שהיא כמובן מטרת הנסיעה בכלל, ואת אחר כך אתכנן אחר כך. אולי טוב לפעמים לחשוב על כל יום בנפרד. 

מה שכן, איבדתי את יכולתי להתמודד עם מזג האוויר כאן, וזה עוד בטמפרטורות הסבירות יחסית והלחות הסבירה מאד של ירושלים. כשאגיע למישור החוף עוד יומיים יצטרכו לגרד אותי מאספלטים. 

עכשיו סוף סוף אלך להשלים את הקריאה בקטעים שלכם שבאמת מאד חסרה לי בחודשיים האחרונים. התגעגעתי.

נ.ב - קריאת הבלוגים הושלמה! לא תמיד השארתי תגובות, לפעמים מרגיש קצת מוזר מדי לכתוב משהו אחרי כל כך הרבה זמן. אבל קראתי וראיתי שהתגעגעתי אפילו יותר ממה שחשבתי, רק שחייתי בחודשיים האחרונים בתוך בועה הדחקתית מרשימה. 

"תגידי, את מרגישה שיש לך משהו להוכיח?" הוא שאל אותי.

הוא - זה בחור ישראלי שאני מכירה מטוויטר. מעולם לא נפגשנו, אבל יש לנו חברים משותפים, אז התחברנו ואנחנו מדברים די הרבה, על כל מיני דברים, ורוב הזמן אני מרגישה די נוח לשטוח את תסביכיי בפניו, כי מה איכפת לי. אבל השאלה קצת הפתיעה אותי. היא באה בדיוק אחרי שאמרתי משהו על השירות הצבאי שלי, על זה שאני שמחה שיצא לי לעשות משהו שבאמת תרם ולא סתם בזבזתי את השירות כמו שקורה להרבה בנות. 

אני מניחה שהשאלה לא התייחסה רק לזה, אלא גם לדברים שאמרתי קודם, אבל כששאלתי למה הוא מתכוון, הוא אמר: עזבי, השיחה הזו לא תלך לכיוון טוב, לא משנה.

אז עזבתי, ואחרי ששיגעתי את עצמי לכמה שעות גם המוח שלי עזב את זה, פחות או יותר, והמשכנו לדבר כרגיל. אבל כן המשכתי לחשוב על זה קצת, כי באיזשהו מקום זה היה מאד רלוונטי בשבועות האחרונים.

בפוסטים הקודמים - והמועטים - שלי בחודשיים האחרונים (אבל, היי, חזרתי! הפרויקטים הגדולים הסתיימו, פחות או יותר, ואני עכשיו שוב בלו"ז רגיל של עבודה שוטפת ועם צ'קים גדולים בדרך, והמטרה הבאה היא לשבת ולהשלים קריאת פוסטים של יותר מחודש) כתבתי על איך זה להיות ישראלית בחו"ל בזמנים כאלו. ואולי זה באמת מרגיש שיש משהו להוכיח. שלמרות שאני כבר לא בארץ ולא רוצה לחיות שם, להראות שאני עדיין ישראלית ועדיין איכפת לי. יש איזו תחושה של אשמה שאני לא שם, שאני יושבת במקום רחוק ובטוח, ואמנם מוצאת את עצמי מתווכחת ברחבי הרשת ומסבירה, אבל מרגישה קצת גם כאילו אני מרמה, הרי אני לא באמת עוברת את זה בעצמי. טילים לא נופלים עליי, אני לא צריכה לקפוץ לפזצט"א למשמע אזעקה באמצע הרחוב. אני סתם כאן, עובדת כרגיל. אני לא יכולה לתרום כלום - למרות שתרמתי כסף למשפחות ועסקים בדרום, אם זה נחשב, אתם יודעים, המינימום שאני יכולה לעשות - למרות, שבאמת, אם הייתי בארץ, מה הייתי יכולה לתרום? מדי פעם אני משתעשעת ברעיון של לעשות מילואים, אבל גם אם הייתי בארץ לא היו קוראים לי. אבל בכל זאת, את התחושה הזו של אני לא עושה מספיק, או לא ישראלית מספיק, אי אפשר לנער.

ולקראת הנסיעה לארץ, עוד 11 יום, נכנסים למשוואה דברים אחרים. כמו משהו שניסיתי להדחיק ודי בהצלחה עד עכשיו, החתונה של חברתי הטובה. למה להדחיק, בוודאי תשאלו, הרי חתונה זה דבר משמח. וזה באמת מאד משמח ואני מאד מתרגשת. אבל שכחתי דבר אחד, והוא שבניגוד אליי, חברתי הטובה שמרה על קשר עם אנשים מהתיכון, מה שאני מעולם לא עשיתי מעבר לשני אנשים וחצי, ומעולם לא רציתי לעשות. ובחתונה אני הולכת לפגוש את כולם, ולעבור את מסכת העינויים הידועה כפגישת מחזור: איפה את, מה את עושה, את נשואה? (כל האחרים כן, את זה אני כבר יודעת, גם עם ילדים), ובאופן כללי הנקודה הזו בה נורא חשוב לכם להישמע כאילו אתם מאושרים ומרוצים, למרות שבחודשים האחרונים אני בהתלבטויות לגבי כל מיני דברים. לא שאני סובלת, זה נכון, ובסך הכל אני מרוצה מהמקום בו אני נמצאת ורוב הזמן גם די גאה בתהליך המקצועי שעשיתי, אבל אני גם מרגישה קצת תקועה, קצת לא סגורה על לאן אני הולכת עכשיו. באוניברסיטה מנסים עכשיו לארגן לי חצי משרה, ומאד אשמח אם זה יקרה, גם כי אני אוהבת לעבוד שם וגם כי זה יחסוך לי את הצורך לחפש, אבל זה רחוק מאד מלהיות סגור. אבל זה דבר ראשון שבאמת עשיתי בתהליך החיפוש שכבר כמה חודשים אני רוצה להיכנס אליו אבל פשוט עסוקה מדי. אז הנה, אני נוסעת לחתונה הזו בתור אשת מקצוע שהיתה עסוקה להפליא בחודשים האחרונים כי כל כך הרבה אנשים רצו להעסיק אותה, ורק בשבוע האחרון, עם סיום הפרויקטים הגדולים, כבר פנו אליי עוד שלושה - ארבעה לקוחות בנוגע לפרויקטים חדשים אפשריים. אני צריכה להיות גאה בזה באמת, לא? אבל כשיש את "פגישת המחזור" הזו באופק, אני אולי רואה יותר מדי את מה שאין לי ואת החששות לגבי מה יחשבו עליי - משהו שבשנים האחרונות לא קורה לי הרבה, כי בעקרון די למדתי שכבר לא ממש איכפת לי מה חושבים עליי, אבל אולי בגלל שאני פוגשת אנשים מהתקופה בה כן היה איכפת לי מה יחשבו עליי, זה קצת מחלחל. אבל עכשיו כשאני כותבת על זה ולא רק משגעת לעצמי את השכל, פתאום אני דווקא מרגישה שאתם יודעים מה, לא ממש איכפת לי מה הם יחשבו עליי. מי שתהיה שם זו ניקי החדשה, לא ניקי שהם הכירו אז, ניקי שבחרה לגור בסן פרנסיסקו, שבחרה את מה שהיא עושה עכשיו ושמותר להיות בתקופת מעבר ושינוי.

אבל קשה לי לא להוכיח משהו. קשה להתנער מהרצון להראות שעשיתי משהו מעצמי. שעשיתי משהו עם החיים שלי.

אבל מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. עוד 11 יום לנסיעה, ויש הרבה עבודה עדיין לעשות, הרבה סידורים והרבה אריזות. אני אתרכז בזה ואנסה להנות מהנסיעה לארץ, ומה שיהיה יהיה...

(זה היה עוד פוסט של מחשבות מבולבלות מבית היוצר של ניקי. להגנתי ייאמר שיחסית לא מזמן התעוררתי משינה - אחרי כל כך הרבה שבועות נטולי שינה החלטתי לישון עד מאוחר).