אני תמיד תוהה איך אנשים נראית כ"כ מאושרים וחסרי דאגות . כאילו , תחשבו על זה , לכולם יש דאגות בסופו של דבר . אם זה סתם דברים קטנים וחסרי משמעות או דברים באמת גדולים .
הדאגה היחידה שלי עכשיו היא איך לעזאזל הוא לא התאהב בי ?! הייתי הבחורה הראשונה שלו לכל דבר !
אבל מה שיותר מטריד אותי זו העובדה שלא התאהבתי בו אבל עדיין אכפת לי . למה אכפת לי ? אני פשוט לא יכולה להוציא את זה מהראש .
הוא עכשיו בטבריה מבלה עם החברים המוזרים האלה שלו ואני כאן בבית יושבת ופשוט חושבת אם יש סיכוי שהוא הכיר מישהי ואז הוא לא יתגעגע אליי.
אני שונאת את זה . אני שונאת את כיתה י' . זו הייתה השנה הכי מחורבנת שלי בבת ספר אי פעם ! ועוד ארבע בגרויות בשנה ראשונה !
מתערבת איתכם ששר החינוך הזה לא סיים את כיתה ו' אפילו עם המדינה הזו .
התיכון הזה משעמם ברמות . אני שונאת אותו . אבל מה לעשות שההורים שלך אוהבים אותו כ"כ ולא מוכנים להעביר אותך לתיכון השני ?
למרות שאם חושבים על זה , אולי זה טוב יותר שאשאר בתיכון הזה . עם כמה שאני שונאת אותו - המורים כן סבבה , לא חסרים חברים ואין אקס שמנסה לטמטם אותך במיזמוזים עם החברה החדשה ישנה שלו . למה אנחנו לא היינו כאלה דביקים ? בעכס , שמחה שאין כ"כ ראיות לעבר שלנו , למרות שהאמת הכואבת - אני עדיין אוהבת אותו . אז מה לעזאזל הערס בטבריה מעניין אותי ?
נמאס לי שאני לא יודעת מה אני רוצה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
