שלום לכולם,
אני "הבלוג של אילון" (נשבע לכם שהיה הגיון בבחירת השם הבדוי אי אז בשנת 2003) ואני ביקשתי ואף קיבלתי את הזכות לסקר את המסע העצוב-כפי-הנראה של נבחרת אנגליה במונדיאל הקרוב. אני לא מבטיח להתמקד רק באנגלים ובכל מקרה, כמו שהבית המוקדם שלהם נראה, מדובר במסע שיגמר מהר מדי. אז הנה, למה כמה ובעיקר איך - אנגליה....
המונדיאל
מתקרב, ההתרגשות גדולה ואני מניח שמיטב כותבי הטרגדיות באי הבריטי ובסביבתו עסוקים
בלרקוח את התסריט הטראגי שישלח את הנבחרת האנגלית הביתה. בטוח. הרי זה לא הגיוני
שאנגליה תפרד מהמשחקים סתם כי היא לא מספיק טובה או כי ההגרלה זימנה לה בית מוקדם
פסיכי. לא ולא. אנגליה זה אנגליה. מסורת זו מסורת וצריך לשמור עליה.
אבל קודם כל, למה אנגליה ?
מכל הסיבות
שבעולם, אני אצמד דווקא לכוחו של ההרגל. עזבו את הביטלס ואת מדנס ואת לד זפלין ואת
ה-BBC ואת
אוסטין פאוורס ואת לונדון והמבטא ומישהו מטפל בך וכו' וכו' וכו'. עזבו את כל זה.
אנגליה, והכדורגל האנגלי זה ימי חמישי בערב בראשית שנות השמונים. הבית נקי אחרי
שהעוזרת הייתה. אימא מבשלת במטבח ואנחנו הגברים יושבים לראות כדורגל אנגלי. ממש
כמו לה מרמור מאת פרלש רק שאצלנו ממש שידרו כדורגל. וכך, זכיתי מדי חמישי לשבת
כשאני מוקף באבי ואחי, הבית מלא ניחוחות של עוגה נאפית ובטלוויזיה קני דלגליש
ואייאן ראש עושים קסמים בחולצה אדומה (לפעמים החולצה הייתה צהובה – אלה מדי החוץ
של ליוורפול – אבל אני נוטה להדחיק).
כמו רבים וטובים גדלתי על כדורגל אנגלי ולא סתם כדורגל אנגלי אלא כדורגל אנגלי
משובח ולכן, ברמת הנבחרות, הנבחרת האהודה עליי (חוץ מישראל) היא נבחרת אנגליה.
אלא שבדומה לקבוצות אותן אני נוטה לאהוד, לנבחרת אנגליה יש נטייה לדרמה ולא סתם
נטייה. נטייה קטלנית ומצערת. תעופה של אנגליה מהמונדיאל היא בדרך כלל בכייה
לדורות. טרגדיה מהסוג שרק נבחרת אנגליה (או: נבחרת שאני אוהד וחפץ ביקרה) מסוגלת
לייצר.
ב-1986,
דייגו מראדונה, אחרי פוקלנד וכו', בדרך להשתלט על העולם, במעשה הרמייה הגדול
בתולדות הכדורגל הדיח את אנגליה ברבע הגמר. וכן, אני יודע שהשער השני שהוא כבש
נחשב לגדול מכולם וכו' וכו', אבל בחייאת ראבק, 28 שנה אחרי ועדיין לא ברור לי איך
השופט לא הבין שזו יד. אפילו יורם ארבל קלט את זה (והקליטה שלו כידוע היא לא
מהמשובחות ע"ע "משחק השרוכים").
ב-1990 אנגליה עפה בחצי גמר, לא לפני שגאסקווין חטף צהוב שהיה אמור למנוע ממנו
לשחק. כלומר, גם כשעפים בצורה רגילה, עדיין צריכה להיות טרגדיה. ב-1994 אנגליה לא
העפילה לגביע שנערך במדינה שהייתה אמורה להיות מאוד ידידותית. כדי לא להעפיל היא
הייתה צריכה להיתקל בנבחרת הנורבגית הראשונה שעלתה לגבי העולם מאז 1938.
ב-1998 שוב ארגנטינה והפעם דייויד בקהאם היה חייב להכשיל בטעות/בכוונה את המלוכלך
שבשחקני העולם באותה תקופה, דייגו סימאונה. בקהאם הפך לנבל התורן, קיבל בוז בכל
המגרשים ובסופה של אותה עונה, מנצ'סטר יונייטד בכיכובו לקחה טרבל בגמר גביע אירופה
לאלופות מטורף. 4 שנים חולפות ואנגליה
מצליחה להפסיד לאלופה שבדרך כשדייוויד סימן חוטף את אחד השערים המוזרים אי פעם,
מחצי מגרש. אז אומרים שהשער הזה הוליד את תופעת רונאלדיניו. איכשהו, זה לא מנחם.
ב-2006 עוד גיבור צעיר של אנגליה, וויין רוני, שובר לה את הלב ומורחק מול פורטוגל.
הנבחרת האנגלית מצליחה כהרגלה להפסיד בפנדלים והולכת הבייתה. אגב, לפי החוקיות
הזו, גם השנה אמור להיות איזשהו אליל צעיר שיאכזב את הנבחרת האנגלית. אחת לשני
מונדיאלים האומה האנגלית מתאחדת בשנאה לילדון המטופש שלקח מהם את הצ'אנס לגביע.
לפי כל החישובים זה אמור להיות ראחים סטרלינג מליברפול.
אתה קורא על
עלילות אנגליה בשבעת גביעי העולם האחרונים (שבאחד מהם היא לא השתתפה) ומבין שיש
כאן סיפור פסיכי. מולדת הכדורגל, המדינה שבטוחה שהעולם כולו מסתובב סביבה (לפחות
במה שקשור לכדורגל) מצליחה מדי 4 שנים למצוא כל דרך אפשרית להיכשל. ועדיין, דווקא
ההדחה האחרונה מול גרמניה היא המדהימה מכולן. בניגוד לכל תסריט הגיוני אנגליה
מצליחה להשתחרר מפיגור 2-0 מול יריבה איכותית ביותר ולמפארד כובש את שער השוויון.
אלא שהשופט לא רואה שהכדור עבר את הקו ביותר ממטר ולא מאשר את השער. במובנים
מסוימים, זה גרוע יותר מהשער "ההוא" של מראדונה ב-1986.
אז למה זה
קורה ?
אולי כי
גורלה של הנבחרת האנגלית השתנה לעד באותו יום ביולי 66' כשהכדור של ג'ף הרסט ספק
עבר את קו השער והביא לאנגליה את הגביע הראשון והיחידי עד כה. אבל זה לא ממש נכון
כי ב-1970 הנבחרת האנגלית הפסידה את גביע העולם לאלופה שבדרך שהייתה גם אחת
מקבוצות הכדורגל הטובות ביותר אי פעם. בשנות השבעים האנגלים לא השתתפו וממה שאני
זוכר, ב-1982 הייתה להם נבחרת סבירה שנעצרה בבית רבע הגמר בלבד. כלומר, הגורל של הנבחרת הזו השתנה בשער
"ההוא" של מראדונה. ומאז, נבחרת אנגליה מגיעה לכל מונדיאל עתירת תקוות
ומלאת בטחון ומתרסקת בצורה משפילה או מתסכלת ובעיקר מטופשת לקרקע המציאות.
אין ספק, זו
הנבחרת שאחד כמוני צריך לאוהד.
שיהיה מונדיאל בכיף לכולנו.
"הבלוג של אילון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
