היה ברור לי מהתחלה שאם יש משחק שאני צופה בו בכל מחיר זה יהיה המשחק בין צ'ילה לספרד. אנחנו רואים את המשחק הזה קצת כדרבי כי מצד אחד טוליו הוא צ'יליאני גאה ומצד שני אנחנו אוהבי ספרד ידועים. כך או כך החלטנו שדם צ'יליאני סמיך ממים אז כאמור: ויוה צ'ילה.

צפינו בהרכב חסר. ילדים בני כמעט 8 לא מורשים אצלנו להיות ערים אחרי השעה 9 ולא משנה מה. נן כשלעצמו צנח מעייפות עוד ב 8.

טוליו קטן האמונה היה משוכנע שספרד תנצח . בכל זאת, אלופת עולם. אני לעומת זאת בשחצנות אופיינית וטון בוטח מדי אמרתי לו שאין, צ'ילה מנצחת כי ידוע שכשאני מטריחה את עצמי לצפות במשחק אז הקבוצה שהתמזל מזלה וקיבלה את תמיכתי היא זו שמנצחת.

עכשיו אתם יודעים מי צדקה.

הצ'יליאנים נתנו משחק מרתק רגע החל משירת ההמנון. תופעה בפני עצמה היא לראות את כל השחקנים  והקהל שואגים את ההמנון. מורעלות לאומית שאין כמותה. המנגינה פסקה והם המשיכו לשיר כי המנון לא מפסיקים באמצע.

כל הקהל היה אדום. זו לא  חוכמה גדולה כי מה לעשות אדום הוא הצבע של שתי הקבוצות אם כי צ'ילה מכריזים על עצמם כאדומים המקוריים –"האדום הוא שלנו" .  מצד שני היה רוב ברור לצ'יליאנים והספרדים המסכנים ישבו במובלעות קטנות בתוך ההמון הצ'יליאני. מצחיק לראות את האוהדים הספרדים משנים הבעה לגמרי  כשהם מגלים את עצמם על המסך הגדול.

צ'ילה לבן וספרד אדום. לבן, צבע לא פרקטי שהופך לשקוף או לירוק. מדים חד פעמיים

במסגרת החתיכים נרשמה רתיעה קלה מהצ'יליאנים מחד שנראו כמו ערסים גמדיים עם תספורות זברה ועודף קעקועים , זאת למרות המדים הלבנים שהפכו מהר מאד לשקופים וגילו את תחתוניהם הכחולים. מצד שני בספרד יש עודף בעלי זקן, טרנד מאוס למדי.

אי אפשר היה שלא להתפעל מהכושר המטורף של הצ'יליאנים שנמשך לאורך המשחק. מהווירטואוזיות של בראבו השוער שלהם שעצר כדורים בקצב. זה היה מעניין לראות את סגנונות המשחק השונים דרמטית  של הצ'יליאנים לעומת הספרדים המחושבים יותר. לצ'יליאנים היה פחות אכפת להסתגן בעברות, להתחכך ולהיתקל  וכל זה בזריזות מדהימה.

נכון, הם לעתים היו קצת חמומי מוח והם גם זייפו נפילות בקצב אבל הם עשו עבודה יפה.

אז הנה, ראיתי שרדתי ואפילו הצלחתי להבין שמשחק כדורגל יכול להיות מעניין. הם הפכו להיות ההימור שלי לגמר.

ג'וליאנה