כשהייתי ילד, המונדיאל לא היה דבר יום יומי. כלומר, הוא התנהל מיד יום
ביומו אבל לא שודר מדי יום ביומו ולכן, מדי פעם, היינו זוכים לעשות דברים אחרים
במהלך המונדיאל. הסיבה שאני אומר את זה היא מפני שבעשרת הימים האחרונים עשיתי
מאמצים לא קטנים לצפות בשידורים אבל גיליתי שמשפחה ועבודה ומחויבויות אחרות פשוט
מונעות ממני את ההתמכרות.
קחו למשל את נבחרת אנגליה שאחריה רציתי לעקוב. המשחק הראשון של
האנגלים היה ב – 1:00 בלילה ועל אף שאני מכריז על עצמי כחיית לילה בכל הזדמנות
שיש, לא יכולתי, פיזית, להחזיק את עצמי ער כדי לצפות באנגליה – איטליה, מה שהיה
אמור להיות ה-מפגש של בית המוות. קמתי בבוקר כדי לגלות שהאנגלים לא אכזבו וכצפוי
הפסידו בצורה מרגיזה לאיטלקים. אבל זה לא רק האנגלים. ישנן נבחרות שעדיין לא
הספקתי לראות ואפילו לא לדגום בתקצירים. אני יודע שאוסטרליה השתתפו במונדיאל, אני
יודע שישנו בית עם רוסיה ובליגה אבל לא ממש יצא לי לראות. אין מה לעשות. בתקופה
שבה היה לי זמן לא שידרו את כל המשחקים, בתקופה שבה אין לי זמן משדרים ללא הפסקה.
ביני לבין עצמי כבר מזמן סיכמתי שנולדתי בזמן הלא נכון. אין מה לעשות, אוהד הפועל
טיפוסי.
בכל מקרה, נבחרת אנגליה...כתבתי כבר על הנטייה הדרמטית של האנגלים ועל
היכולת שלהם לייצר טרגדיה בכל מונדיאל. השנה זה משום מה לא קרה. אנגליה הגיעה עם
נבחרת חלשה ומאמן חסר כריזמה. היא ניסתה, באמת שהיא ניסתה אבל בסופו של דבר הכלים
שעומדים לרשותה לא מספיקים בכדי לייצר נבחרת איכותית שתעבור בקלות וגם לא נבחרת
לוחמת שתשאיר גוויות על המגרש ותעבור לשלב הבא בצורה הכי מכוערת ויעילה שיש. אולי
הטעות הגדולה ביותר של האנגלים היא חוסר היכולת להבין שאין להם כלים מספיק טובים
ולפעול בהתאם. אם סיני ומלמיליאן לא מספיק טובים כדי לעבור לשלב הבא, בוא נעלה
בהרכב את יחיאל אבן צור ומוצי ליאון. אולי זה גם לא יעבוד, אבל לפחות נדמם כמו
שצריך בדרך וגם היריבים שלנו ידממו.
אני אפילו לא רוצה להתלהב מהסמליות שכרוכה בכך שדווקא לואיס סוארז הוא זה שהדיח את
האנגלים. ההתמקדות בסוארז שבימים כתיקונם הוא אחד מהחלוצים הכי טובים בעולם קצת
מגמדת מהבינוניות הזועקת לשמיים של הנבחרת האנגלית. ואולי זו בעצם הטרגדיה.
הרי אי אפשר בלי טרגדיה אנגלית בכל מונדיאל והנה – זו הטרגדיה. העובדה שהמדינה
שמייחסת לעצמה את המצאת המשחק או לפחות את כינונו בעת המודרנית, נבחרת שבאה ממדינה
שבה מתנהלת אחת מהליגות הטובות בעולם, לא מצליחה למצוא 22-23 שחקנים ראויים
מספיק שיאבקו בשמה. זה לא בושה להפסיד בטורניר שכזה, באמת שלא. איטליה היא אחת
מנבחרות המונדיאלים הטובה ביותר שיש ואורוגוואי עלתה לחצי הגמר במונדיאל הקודם.
בכל קנה מידה שיש מדובר בנבחרות איכותיות. ובכל זאת, משהו במסלול הידוע מראש של
הנרפות האנגלית הזאת מציק לי. אני רגיל להפסיד במונדיאלים בגלל אלמנטים חיצוניים –
פה בקהאם התנהג בפזיזות, ושם רוני התנהג בפזיזות. פה מראדונה רימה אותנו ושם השופט
גנב אותנו. איכשהו זה הרבה יותר קל להתאכזב כשיש את מי להאשים ועכשיו אין. ממש ממש
אין. אפילו הודגסון החיוור לא אשם. סתם נבחרת חלשה.שלוש הנקודות הבטוחות בבית
המוות.
אילון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
