כשיש מה להגיד

בלון גדול, אני לא יודע מה יש בו

אולי הוא מלוכלך מ-כל מיני שיירי מחשבה

הוא מרחף לבד במרחב העצום,

נתון לשגיונות היקום

יום אחד הוא יתפוצץ,

וזה יהיה סוף הבלון המרחף

ילד אחד הולך עם מריצה,

לאסוף שברי דשא שכוסחו ונאספו לערימה

תראו כמה השמיים גדולים מסביבו,

כמה אוויר הוא גומע לתוך נשמתו

הדשא המכוסח מריח מתוק מנטה,

והשמש שוקעת כמו מטפטפת דבש

אבל כשתבוא היד השחורה לקטוף אותו,

מה הוא יגיד,

כיצד יצדיק את הדרך עליה סמך,

בעוד היא בגדה בו והתגלתה כאשליה מתוקה,

וזרקה אותו לתוך טוחן אשפה של מוחות

הוא יגיד לא לזה נולדתי,

אבל אף אחד ואחת לא נולדו לזה

הוא יגיד לא זה מה שהבטיחו לי,

אבל לאף אחד ואחת לא הבטיחו את זה

והוא ינסה להשיג את הבלון,

שהכיל כל-כך הרבה

אבל הבלון התרחק כבר הרבה,

ומזמן התפוצץ

מערימות הדשא השבור יכרסמו תולעים,

שחורים וריריים,

עם מחושים ועיניים גדולות כמו נקודות,

ואותם הוא יצטרך לאסוף לתוך המריצה

אבל זו כבר לא מריצה,

זו אמבטיה שחורה על גלגלים,

מלאה פיח ודבק שחור,

ושיירי מוח דבוקים לה מ-כל העברים

בגדי הנסיך הפכו לבגדי מצורע,

וגופו שהיה ללא רבב - השחיר,

התכסה פצעים ואבעבועות מוגלדיים,

ואולי הוא יפה - אבל רק בעיניי אלוהים

דבוק לחומר מסריח,

לבוש שק ומכוסה אפר,

הוא מצא עצמו בערי תעשייה קשות,

שובר את מוחו שוב ושוב כדי לשרוד.