כשיש מה להגיד

אנחנו אנשים בשנות התשעים. 

אנחנו כועסים, זועמים, מורדים.

אנחנו רוצים, אבל לא יכולים.

אין מה לעשות,

רק לראות טלוויזיה כל היום,

להרגיש כמו משוגעים,

להשתגע,

לחזר על פתחי מרפאים למיניהם,

ולזלול גלולות פסיכיאטריות.

והם אומרים שהחיים לפנינו,

וכל אחד אומר משהו אחר,

תתחתן, תבלה, תזיין, תלמד, תעבוד, תטייל...

"אתה צריך אישה שתסדר לך את הראש!" -

מי אומר? כמובן אישה. הן חושבות שהן משהו מיוחד.

היא בעצם התכוונה -

"אתה צריך אישה שתאלף אותך, יא חיית פרא!"

או -

"אתה צריך אישה שתתזז אותך, פדלאה!"

או בקיצור תגיד לך מה לעשות.

אבל אתה לא רוצה שיגידו לך מה לעשות,

למרות שאתה בעצמך לא יודע מה לעשות

כי כולם רוצים להשתמש בך

ואף אחד לא ישתמש בך, לא.

שנות התשעים, לא היה הרבה מה לעשות,

מעט ערוצים בטלוויזיה, מלאים זבל

מעט תחנות רדיו, 

כמעט אפס אינטרנט, (היה אינטרנט, אבל אתרים עלובים באנגלית בלבד,)

מחשבים זולים עולים יקר, טלוויזיה זולה עולה יקר, כבלים ולווין עולים יקר,

וגם לא מספקים את הסחורה

אתה יושב כל לילה במיטה מול קלטת פורנו ומאונן

בימים אתה מטייל בקניון, בחנויות ודוכנים,

קונה דברים קטנים לא שימושיים,

כמו אבנים עם סגולות, מחזיקי מפתחות, שרשרת זולה לצוואר

ואף-אחד לא שומע אותך,

אין אינטרנט, אף-אחד לעזאזל לא שומע אותך!

ואתה לא שומע אף-אחד.

שנות התשעים... שנות התשעים...

הדבר היחיד שהיה טוב בה היה המוזיקה.

ובשנות התשעים, אנשים מיואשים,

חיפשו את אלוהים,

התריעו על סוף העולם,

קיוו לסוף העולם.