כשיש מה להגיד

בלי מוזיקה

מזון לנשמה שאוכלת את יושביה

בלי געגועים להוד מלכותו המבקר

בלי רצון להשתעשע ברעיונות חסרי ספקות

בלי אדרנלין בדם שוצף בשצף קצף

רק רצון למות מוות אכזרי,

מידי טורפים,

ולהשתטח על הקבר שלי,

ביום חמסין

ולאכול את הנשמה שלי,

טעים-טעים

וללקלק את הדם שלי,

מתוך אדמדמים

בלי יכולת לזוז, בלי תנועה של ממש,

רק רגליי צפרדע וראש ארנב

מופע מרהיב רווי קלישאות של דם ואימה,

כזו שנצרבה בנשמה,

שלא משאירה אבדה

איפה אותה היפה ומה היא עושה,

איבריה החזקים נעים במחשכים צרורים,

עיניה הקשוחות מביטות בתים גבוהים,

עקביה הגבוהים מגביהים מרחבים,

ואצבעותיה הקרות מלטפות איברים

האם לא די בשושלת המוות הזאת,

שעל מפתני דולקת,

ומעלה אבעבועות אדומות?

או שכשלה נפשי ביום ההוא,

בו טבעו הספינות.