כשיש מה להגיד

הנה אתה הולך שוב ואומר

שאתה רוצה את החופש שלך

רעם מתרחש רק כשגשום,

תוכניות מתקלקלות רק כשמתכננים אותן

גברים יילכו וגברים יבואו,

וכשאתה תבוא אני אדע

הנה אתה הולך שוב כמו אשליה,

אני שומרת את האשליה לעצמי,

עם כאב הלב כשאתה הולך,

עם מה שיש לך ועם מה שאתה איבדת.

אני יכול לשיר כאב לב אחר,

כשאת הולכת עם החבר שלי

כשאני מבקש ממך להיות נחמדה,

את אכזרית כשאת נחמדה מדי

אני מנסה להתרומם מהקרקע,

ואת הודפת אותי חזרה שוב ושוב

את אכזרית כשאת נחמדה,

כשאת אומרת "גם אני" כשאני אומר שאני אוהב אותך

כשאני מבקש ממך להסביר,

את אומרת שצריך להיות אכזרית כדי להיות נחמדה,

ופשוט לאהוב אותי.

"וואו, סוניה, איזה שדיים גדולים יש לך!"

תודה, מתוק, אתה חרמן דובשן מאוד.

"בואי, סוניה, ונשתגל כמו חיות!

אני אעשה לך טוב!"

זה יפה מאוד מצדך, אבל אני במחזור.

"מה, סוניה, לא אכפת לי מהשטויות האלו!

אני אשגל אותך כמו חיית פרא!"

טוב, מאמי שלי,

בוא אליי בתשע בערב, ונהנה.

"בטח, סוניה, אני אבוא!

את הזיון הכי טוב שהיה לי, והיה לי הרבה!"

תודה, מתוק, זה מחמיא מאוד מצדך,

גם אני זוכרת את הזיונים אתך לטובה.

"מה, סוניה, מותק, למה את בוכה?

אמרתי משהו לא בסדר?"

לא, פשוט... כבר שנים לא שמעתי מילים מתוקות כאלו מגבר.

"אחרי שנעשה את זה כמו אז, את תשכחי מ-כל הגברים החארות!

אני אעשה לך טוב!"

תודה, מאמי. אני מצטערת שאני בוכה. ניפגש בתשע.

"בטח, סוניה, את הדבר הכי טוב שקרה לי, וקרה לי הרבה!"

תודה, דובשן. תבוא חרמן.

"אני תמיד חרמן עלייך, סוניה, את האישה הכי טובה בשבילי!"

אה... אני חושבת שכדאי שנעלה אליי עכשיו, בתשע אני אהיה עייפה.

"בטח שתהיי עייפה, סוניה, כי עכשיו אני הולך לעשות לך כל-כך טוב..."

הו, דובשן, איך אתה מרטיב אותי כל פעם...

ירושלים על נס שמחתי

ימים של בכי, של תקווה,

מעוז צור ישועתי

הן מסתכלות בי,

כאילו אני יכול לתת להן משהו,

לנשמה,

לתיקון החיים

אני יכול לתת להן דרך,

יש לי כלים, אבל לא אמצעים

מזמן הייתי בין הגלים,

העולים - יורדים,

בין רגליי, מלטפים את כפות הרגליים

לא מצאתי נחמה בכך,

כי הגוף מאוד בהמי,

והנשמה והשכל מאוד נשגבים

בחליטה של עלי תה,

לתוך המסננת הקטנה

בועות קצף באוויר,

שואלים אם יש לי תשובה

זה הולך ובא

כמו מזג האוויר

אני לא מסתכל על יוקרה,

כי אצלי היוקרה לא חומרית

ויש יוקרה רבה לאיפה שאני בא,

ולאן שאני הולך

פעם הייתי אומר לה - את כזאת יפה,

היום אני אומר רק לנשים שאני אוהב.

אני קורבן של מיניות כמוך,

בין היתר

אני קורבן של הרבה דברים,

דברים שאני אפילו לא יודע או זוכר

לכן... כן, אני פוחד ממך קצת,

אבל גם ממני פוחדים

אני חושב שאם נעמוד זו לצד זה,

יפחדו ממני יותר

לא בגלל שעברתי דברים קשים יותר,

אולי כן

אלא בגלל שעברתי דברים מורכבים יותר,

והטיפולים לא ממש עזרו, אה?

אפשר להגיד שהם עזרו,

אם חושבים שאני עדיין חי וסובל את עצמי,

אבל אני יותר מטורף ממך,

אולי פחות חכם, כי נפגעתי בראש,

אבל יותר מטורף

אני חושב שאם נעמוד זו לצד זה,

את תפחדי ממני, יותר מאשר אני ממך

כן, אני אסיר משוחרר,

אני משוגע המהלך חופשי,

אני שוטה בתחפושת של חכם,

אני פסיכופת בבגדים של מלאך

כן,

אני כל-כך משוגע,

שכבר אין לי כוח וחשק להשתגע,

מרוב שמיציתי

אבל את עוד מתלהבת מהשיגעון שלך,

כמו ילדה קטנה.

הוא אהב אותך,

ועכשיו הוא צוחק ממך

את נכנסת לתוך נעלי הבית מגומי,

ומתפשטת באמצע הסלון, מול מסך הטלוויזיה הרחב,

שמשדר קליפים כל היום והלילה,

את כמעט לא מכבה את המכשיר הזה,

כי זה עוזר לך לחשוב פחות

את לוקחת עירומה מגבת, ונכנסת למקלחת,

את לא רואה כלום, גם לא אותי,

את רק רואה את הפנים שלו מולך,

צוחקות עלייך, מגחכות, מלאות בוז, זלזול

הוא נכנס לך עמוק-עמוק למוח,

את לא האמנת שהוא יבוז לך יום אחד,

שיתברר שהוא בז לך כל הזמן,

ורק העמיד פנים שאת יקרה, שאת מיוחדת

את יוצאת מהמקלחת, מתנגבת, מתלבשת,

מכינה לך חביתה, אוכלת עם אשל, לחם ושוקו

מכשיר הטלוויזיה השטוח מרחף צלילים ותמונות,

תמונות רקע, קולות רקע,

לצעקות של השכן מעבר לקיר,

שצועק לך -

"מטומטמת, מה את בוכה?!

יש מישהו אחר שאוהב אותך!"

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

אבכה תמיד את משנתו של מורי

זורם כמו נחלים קטנים, פכיות רועדות בתללים דקים

יבחושים זורמים מעל ראשי הילדים, והם בוכים

איפה אימאבא, למה השאירו אותנו לבד

רגליים יחפות מתבוססות בבוץ של שתן

ארגזים טעוני מסורת קלוקלת נקשרים לרגליי הילדים

תוכחה, טענה, אשמה

לאן שיילך תהיה אשמתו תלויה.