כשיש מה להגיד

הם מתלהבים יותר מדי,

מפרח אחד ויחיד שרוכב על שיח אצלי בגינה

"אתה יודע מה זה אומר?" הם שואלים, ומיד עונים,

"זה אומר שיש בך לבלוב של אהבה,"

אני? אהבה? מה פתאום,

אני לא מכיר אהבה והיא לא מכירה אותי,

איך אומרים החבר'ה?

אני ואהבה זה לא.

אנחנו אנשים בשנות התשעים. 

אנחנו כועסים, זועמים, מורדים.

אנחנו רוצים, אבל לא יכולים.

אין מה לעשות,

רק לראות טלוויזיה כל היום,

להרגיש כמו משוגעים,

להשתגע,

לחזר על פתחי מרפאים למיניהם,

ולזלול גלולות פסיכיאטריות.

והם אומרים שהחיים לפנינו,

וכל אחד אומר משהו אחר,

תתחתן, תבלה, תזיין, תלמד, תעבוד, תטייל...

"אתה צריך אישה שתסדר לך את הראש!" -

מי אומר? כמובן אישה. הן חושבות שהן משהו מיוחד.

היא בעצם התכוונה -

"אתה צריך אישה שתאלף אותך, יא חיית פרא!"

או -

"אתה צריך אישה שתתזז אותך, פדלאה!"

או בקיצור תגיד לך מה לעשות.

אבל אתה לא רוצה שיגידו לך מה לעשות,

למרות שאתה בעצמך לא יודע מה לעשות

כי כולם רוצים להשתמש בך

ואף אחד לא ישתמש בך, לא.

שנות התשעים, לא היה הרבה מה לעשות,

מעט ערוצים בטלוויזיה, מלאים זבל

מעט תחנות רדיו, 

כמעט אפס אינטרנט, (היה אינטרנט, אבל אתרים עלובים באנגלית בלבד,)

מחשבים זולים עולים יקר, טלוויזיה זולה עולה יקר, כבלים ולווין עולים יקר,

וגם לא מספקים את הסחורה

אתה יושב כל לילה במיטה מול קלטת פורנו ומאונן

בימים אתה מטייל בקניון, בחנויות ודוכנים,

קונה דברים קטנים לא שימושיים,

כמו אבנים עם סגולות, מחזיקי מפתחות, שרשרת זולה לצוואר

ואף-אחד לא שומע אותך,

אין אינטרנט, אף-אחד לעזאזל לא שומע אותך!

ואתה לא שומע אף-אחד.

שנות התשעים... שנות התשעים...

הדבר היחיד שהיה טוב בה היה המוזיקה.

ובשנות התשעים, אנשים מיואשים,

חיפשו את אלוהים,

התריעו על סוף העולם,

קיוו לסוף העולם.

אז הוא קילף את העטיפה של הסוכריה, והכניס את הסוכריה לפה, מוצץ אותה כ-תוהה על טעמה. לא רע, הוא חשב, וניסה למצוץ אותה כמו שצריך, אבל משהו באישיות שלו לא יכל לשאת זאת, והוא ריסק אותה בשיניו. הוא העביר מבטו על פני האנשים העומדים בתור לקופה, ורשם לעצמו בלי לנסות לזכור יותר מדי מה הם קונים. לחם, גבינה, קוטג', חבילת ספגטי, אשל, בקבוק חלב מפלסטיק, קפה, תה, סוכר, מלח, סבון. אף-אחד לא קנה בקבוקי משקה קל, וזה היה לו מוזר קצת. מוכר המכולת עבד בלאות וביעילות. מילים הוחלפו פה שם, פשוט כי למה לשתוק כשאפשר לדבר. אבל המילים לא אמרו הרבה, והיו מנומסות, ומעט עצבניות ונפחדות. האנשים היו לבושים מאוד פשוט, חצאיות לבנות, חולצות עבות ושמנות, נעליים פשוטות, הנשים נשאו תיק קטן והגברים ארנק עור. אפשר היה להרגיש או לשמוע את המפתחות, הטלפון הנייד, ומיני דברים קטנים ואישיים שהסתובבו להן בתיקים, ולהם בכיסים, כשהם הוציאו את הכסף או כרטיס האשראי. לעתים היה נכנס ילד, וקונה אשל ולחמנייה, או אישה צעירה, סטודנטית, שקנתה ארבעה סיגריות בודדות מתוך הקופסה הפתוחה ששמר בעל המכולת. אדם קנה לחם ויוגורט, וגירד בקושי את הכסף מהארנק הקטן השחור שלו. הוא היה מוזנח מאוד, ובגדיו היו מוכתמים. זיפי זקן ושיער פרוע, ומבט שיכור וחסר-אונים. המוכר היה עסוק, והאיש הזה סחב לו בקבוק משקה קר, מוגז בטעם תות, כשהוא לא שם לב. אבל אני שמתי לב, ועלה בי חשד שהמוכר ראה במצלמה, אבל התעלם. 

אתה פשוט, אתה לוחם,

כמו פרסה של סוס

העין בשמיים בוהה בך,

אתה חש את מבטה

בין גן-עדן לגיהינום יש את הדרך,

והיא נכתבה בדמך עוד הרבה לפני שנולדת

לכל אחד יש מקום סודי,

אליו הוא הולך כדי להינצל. 

ריקי שמה בגדים בארגז,

היא עוברת לגור במרכז

איפה ש-כל ההומואים, והנרקומנים,

והזונות,

ומלקקות השטיחים, ואוכלי הבננות.

תני לזמן - זמן

אפילו שהינו זמן,

בהוויתו שלו

ותמזגי מעט מאוד תמצית פטל לכוס,

ואז תמזגי על זה מים קרים מינרלים,

תשימי קרח,

תערבבי קלות, ותשתי,

נשמה

אני אוהב אותך נורא.

רדיו סטראו בלי יכולת לזוז מהספה

התקרה גבוהה-גבוהה, ולא מגיעים לרצפה

לא מגיעים לרצפה, כי הרצפה נמוכה-נמוכה מהמיטה

תלויים על בלימה בין תקרה לרצפה,

כמו רפסודה על גלים בין שמיים למעמקים.