כשיש מה להגיד

כלומר, אם יש לך משהו

כלומר, אם מישהו סופר אותך בכלל

יש עשר אצבעות, חמש בכל יד,

ככה לפחות זה אמור להיות,

עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן...

הן יודעות להוציא את הסיגריה מהחפיסה,

ולשים בפה

הן יודעות להצית אש במצית, בלחיצת כפתור

יש גם אזניים שיודעות לשמוע מספיק,

לא הרבה, אבל מספיק,

בשביל לדעת שבאמת אין סיבה לצאת מהבית,

אפילו לא בשביל לזרוק ת'זבל

היו כמה כלבים שצחקו עליי מתחת לחלון שלי,

מול העיניים שלי

כלבים הם לא החיה האהובה עליי,

אני מעדיף חתולים, וגם חתולים אני לא אוהב

החיה האהובה עליי היא חילזון,

לא ממהר, הולך לאט-לאט,

לא אכפת לו אם יהרגו אותו,

הוא יודע שהוא פגיע מאוד

נכנס לתוך השבלול, ויודע שזה לא ממש יעזור,

הרי השבלול שביר מאוד, והוא כל-כך קטן

ובאמת, יש ילדים רעים שדורכים עליו,

וגם מבוגרים,

וגם בנים וגם בנות

מה הוא יכול לעשות, לא הוא בחר לבוא לעולם,

לא אשמתו שהעולם רע.

בתור התחלה, אני לא אוהב להיות גבר, אז אני אהיה אישה. שנית, אני חושבת שהבדידות הזאת לא טובה לי, היא מביאה לי ראש ריק, ואני מרגישה טיפשה. אולי המילה הנכונה יותר היא מטומטמת. אולי זו באמת לא אשמת אף-אחד, לפחות לא ממש, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שצורחת שמשהו פה לא בסדר. כאילו, מה אני צריכה לעשות כדי שיכירו בי בתור בת-אדם? אז אני כותבת שטויות, למה לא, מגיע לי, ואני גם מאוננת, וגומרת, ואז מרגישה מגעיל. ואני שואלת, ושואלת, ושואלת... מה. מי. למה. ואיך זה קרה שאני לבד בחג בלי גבר להשתעשע אתו ובלי חברה לצחוק איתה. ואני קמה וניגשת למקרר, ואני לוקחת אקסל ולוגמת, ואני שותה, כי יש בזה קפאין, וזה ממלא לי את הראש. ואני חושבת לעצמי... למה אני לבד? טוב לי להיות לבד? ואני עונה לעצמי שבאיזה מקום בחרתי בזה, ואני יודעת שככה הכי טוב. ואז אני קצת נרגעת, כי באמת קשה להרגיע אותי, רק אני יכולה. ואני לוגמת עוד לגימה מהאקסל, וחושבת... חושבת לעצמי... אקסל זה בריא? אז למה אני שותה? הרי זה לא בריא. ואני חושבת... וחושבת וחושבת שלא אכפת לי למות או משהו, אז מה לעזאזל. כאילו, בכיף הייתי אוכלת סטייק, אפילו שניים, בכל יום. אבל אין לי כסף לסטייקים. ואני חושבת... באמת אין לי כסף לסטייקים? האמת שיש לי, אבל זו הוצאה כבדה. ואני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה אכלתי סטייק, וזה היה לפני המון ת'לפים מלאן זמן. משהו כמו יותר מעשר שנים. ואני שואלת את עצמי... איך הגעתי למצב כזה שזנחתי את המאכל האהוב עליי, הרי יכולתי לקנות סטייק בעצמי, ולא לחכות שמישהו יקנה לי. ואז אני חושבת לעצמי... שאין לי תבלין לסטייק. אז מה הבעיה, אני חושבת, יכולתי לקנות. 

זה קצת מזכיר את הזמנים שהייתי גבר, והייתי שותה מלא ערק עם מיץ עגבניות כשהייתי עצובה, כלומר עצוב, בגלל אישה. אבל עכשיו אין לי אישה, כי הן מביאות רק כאבי לב. ויותר מזה - אני בעצמי אישה. אז הכול בסדר. ואז אני חושבת לעצמי... אני חושבת לעצמי שמתחשק לי בשר. אמנם אין לי סטייק, אבל יש המבורגרים, ואולי קבב. אבל אז אני חושבת לעצמי... שהשעה מאוחרת מדי להמבורגר או קבב, וכבר עדיף, אם כבר, לעשות פיצה. לא שאני ממש עושה את הפיצה, היא מוכנה, במקפיא, אני רק מחממת אותה. ואז אני אומרת לעצמי... שאפילו פיצה לא מתחשק לי. אז למה התחשק לי בשר? לא יודעת. פתאום אני מבינה שבכלל לא מתחשק לי בשר. אז אני לוגמת עוד לגימה מהאקסל... ופתאום שמה לב שהיד שלי ממששת לי את הזין. ואז אני שואלת, כזה... איך זה שיש לי זין? הרי אני בחורה. ואז אני נזכרת שכתבתי בתור אישה רק למען המונולוג הזה, ואני נרגעת, כי אני בעצם גבר. גבר עלק... 

אני לא מסכים לפרסום השיר הזה על כל גווניו,

יש בו צדדים מאיימים

אבל אני מתעסק איתי בזמן יום,

וגם כל הלילה

הזמן היחיד שאני מרגיש בסדר הוא בחברתי,

כשאני איתי כל היום והלילה.

זה מקרה קשה,

מצמוץ משיר ריק

כשאתה אוכל פיצה לבנה כמו פריסבי,

כמו צלחת חלל

היא יפה מאוד, אבל לא חכמה,

היא יפה מאוד, אבל רואים עליה שהיא לא חכמה,

זה רואים בהבעת הפנים המטומטמת, במצח הנמוך,

בפה הקטן והסנטר החד,

בדרך בה היא יושבת כמו בהמה

אבל אני לא מכיר אותה, ואולי היא פיצה טובה,

ואולי היא יודעת משהו על משהו,

ואולי נפשה רוחנית ומלאה אהבה

ואולי היא נותנת לאדם אחד או שניים או שלושה,

שזקוק לה - תמיכה נפשית וכלכלית

ואולי היא מחוברת דרך האינטרנט לכולם,

ורואה הכול, וגם יש לה מה להגיד

ואולי היא יודעת להכין מרק עוף מעולה,

לאדם אחד חולה

הכול שקט בערב הבמה החדשה,

דבר לא משתנה בערב הבמה החדשה.

כשהוא התעורר הוא לקח שלוק וודקה

לקח לו זמן להצליח לראות ברור

הוא גילה שהוא מסריח מאלכוהול וסיגריות

היה חם מאוד, והבגדים הקלים היו כמו קרועים עליו

הוא עישן כשהוא מביט החוצה מהחלון,

האנשים ראו אדם בוהה ומוזר שמעשן בלי להביט בדבר

הוא שתה כמה כוסיות וודקה לסיפתח של הבוקר,

והדליק את המוזיקה בפול ווליום

הלהקה דפקה על התופים,

והסולן צרח

הוא חייך, המוזיקה הייתה נהדרת

ואז הוא ישב מול הדף הממוחשב,

וכתב כמה מילים בצורת שיר

שתן חם הציף את חלציו,

הוא חשב שהוא יכתוב גם על זה.

אני יכול לכתוב לכם סיפור, אם אני רוצה. על איש אחד שהיה לו חיוך וסכין. וגם אקדח. ורובה. אבל בעיקר חיוך. על איש אחד שהיה הולך ברחובות האש בלילות, עם אקדח, וסכין, ורובה, אבל בעיקר עם חיוך. על האיש ששבר את המוסכמות הספרותיות, עם אקדח, וסכין ורובה, וחיוך. יש לו שמנת בכיס ועוגת מרשמלו על הראש. יש לו סוכריות תות תקועות עמוק באוזן. "יש לך משאלת מוות?" היא ילחש לך, כשהבל נשימתו מתוק ומבחיל, מציף מקרוב את כל פניך. "יש לך משאלת מוות?" היא ילחש, והריח המתוק והמבחיל יציף אותך, ותרצה גם לבכות וגם לצחוק. "אל תבכה," יאמר האיש עם החיוך, שסוכריות תות על מקל תקועות לו עמוק באוזניים. הוא ישלוף סכין קפיצית בתנועה לאה, יביט אליך בעיניים משועממות וחסרות הבעה, ואז יאמר בנימה מלאה פאתוס כשהוא דוחף את להב הסכין לבין שפתיך, "בוא נשים חיוך על הפרצוף שלך". 

היריות נשמעות מ-כל פינה בעיר הזאת, וכולם פוחדים, חוץ מאחד, חוץ מהאיש עם החיוך. הוא צועד בצעדים כבדים ולאים, עם רובה כבד תלוי לו על הכתף, ומעת לעת הוא יורה מטח של עופרת שיכול להפוך לאדם את הפרצוף לקיא. אזניו מחודדות משנים של חידודי לשון, והלשון שלו מחודדת משנים של זיוני שכל. "זה מה שקורה, ג'וני," הוא יאמר ויביט עמוק לתוך עיניך, "זה מה שקורה כשלא מאשרים יצירות," והוא ידחוף את הסכין לפיך ויחייך חיוך פסיכי, קר ומעוות, "בוא נשים חיוך על הפרצוף שלך". 

בקצה אחר של העיר הוא יושב חבול וכואב, מעוות גופנית ומנטלית, ויורה פקודות רפות ללא חשק. "הביאו לי את הג'וקר מיד, למען נעשה בו שפטים," "למה, בוס?" יאמר מי שיאמר, "הלו הוא בחור כארז, ופיו נוטף דבש," "ולא רק זאת," יאמר מישהו אחר, "יש לו עוגת מרשמלו על הראש, וסוכריות על מקל תקועות עמוק באזניים," דון קורליאון יגרד את צד פיו, ילטף את השפם שלו, יגלגל עיניו, ויאמר בשקט ושעמום - "זה לא החיוך שלו שמטריד אותי, ואפילו לא המרשמלו שעל ראשו, זו הגישה שלו, היא כל-כך..." וכאן הוא ישתהה כדי למצוא את המילים הנכונות, "חסרת כבוד". פרצוף מחייך יופיע בחלון, ויופיע לפני דון קורליאון, כשהוא ממשש ארנבת, ועופות שחוטים תלויים לו מהראש, "כן, צ'יקן," יגיד דון קורליאון כשהוא מביט בו בשעמום עם שמץ תמיהה, "מעולם לא הבנתי אותך, צ'יקן, אתה מטורף לא פחות מהאיש עם החיוך. אבל אני חושב ש-רק אתה מתאים למשימה, אתה האיש הכי טוב שלי, נאמן ואמיץ, הכי טוב." ואז דון קורליאון ייקח נשימה ארוכה, כי חצי מחייו הוא עישן סיגרים. "תהרוג אותו, צ'יקן, אני סומך עליך. רק אתה יכול להחזיר לי את השליטה על העיר." "בוודאי, בוס," יאמר צ'יקן בקול עליז ודק, ויוסיף - "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב. זו לא העיר שלנו, אתה מקשיב?" "אני מקשיב," יאמר הדון, "וכבר מתחיל להיות לי קר, זה מזג-האוויר שמשתגע, או המוות שאורב בארובה".

אני עובר במעברים אפלים של סופרמרקט שומם חשוך,

ורואה ראשים של בני-אדם מוצעים למכירה כמו ראשים של בובות

מצלמות עוקבות אחריי מהקירות,

מחליפות זומים, נעות, מתמקדות

אני לא יודע באיזה חדר מעקב או משהו יושב מישהו ורואה אותי,

ומי זה בכלל

אולי זה איש עם תכניות, אולי זה איש אפל עם תכניות,

אולי זה איש אפל עם כוונות רעות ותכניות

"למה כל-כך רציני?" אני שואל את אחד מהראשים על המדף,

העיניים חסרות ההבעה בוהות למקום לא ברור

אני פונה לסלסלת המטריות בקצה תור המדפים,

ושולף משם רובה ארוך קנה

אני צועד בחשכה בין הקופות

"למה כל-כך רציני?" אני שואל,

ורק המיקרופונים הקטנים ליד המצלמות שומעות אותי.