הוא כמו כלב אחד גדול ומעצבן.

אז לך תזדיין.

בתודה, אני.

עוד לא החלטתי למי אני רוצה להגיד את זה, יש יותר מדי אנשים.

אותה מלחמה ביני לבין עצמי, נמשכת במשך שנה. צד אחד משכנע שאני אדם מסכן, וצד שני שאני הכי מזליסטית מבין כולם. 

המלחמה הזאת משגעת אותי. אני רוצה לצרוח לשני הצדדים לשתוק, אבל הראש לא מפסיק לרוץ ולחשוב ולחשוב וכשהוא לא יכול אז אני משתגעת.

כל מה שאני צריכה זה  הלילה, רעש של רכבת נוסעת, רוח חזקה וקרה, והצרחה שלי שאף אחד לא שומע אותה חוץ ממני וש'. אני רוצה שש' תהיה לידי.

אולי אני אקבע איתה לישון, אם היא תוכל. אולי לא אצרח אבל אהיה איתה. אני מרגישה משוחררת לידה. לא יודעת למה. כיף לי איתה. אולי אקבע איתה "לקניון"- רק שהקניון ממש ליד פסי הרכבת, אז נעבור לצד השני, אפילו שיש את השממה והעפר וכשהרכבת תבוא אני אצרח? לא יודעת. בא לי לשבת במרפסת בלילה ולשמוע רוק כבד עם שוקו חם ושמיכה. אני המשוגעת ששומעת מוזיקה ממש חזקה באמצע הלילה כשצריך להירגע ולישון. בא לי להוציא אנרגיה מהידיים, כאילו יש מסביבן אור צהוב כמו בסרטים שנותן כוח, אבל הוא לעולם לא נעלם. שברתי עיפרון וזה לא עזר.