הייתי וברחתי

הבית עף פעמיים ואולי אף יותר

הבית קפץ פעמיים על רגל אחת,

ואולי אף יותר

המדינה אמרה שאנחנו נכס תרבותי זניח,

ואף יותר

הגג נמחק פעמיים ואף יותר

כשהוא שתה את הבקרדי בריזר,

את הוודקה, הערק

כשהוא הקיא אצלי באסלה

כשהוא ניגב את הפה עם המגבת,

במריחות של טחינה

כשהוא ישב שעות מול הטלוויזיה

אולי הייתה דרך לצאת,

אבל אף-אחד לא ראה

אולי היה מי שראה, אבל לא אמר

ואם היה אומר, היינו שומעים?

ויותר מזה, היינו מקשיבים?

מה כבר אפשר לצפות באמת,

ממשפחה מזרחית חסרת אמצעים,

ששניים בה לוקים בנפשם

ברור שזה מקרה אבוד,

יש פה הרבה... טיפשות, בערות,

חוסר יכולת... לחשוב

הבן-אדם קורא ספר,

אבל לא מבין מה כתוב

הבן-אדם יכול בקלות להגיד מה כתוב,

אבל לא ליישם

הבן-אדם יכול לישון ולשכוח,

להתאהב ולבוז, באהבת שוטים ריקה

הבן-אדם יכול לגרור יום ועוד יום...

ועוד יום אחד, כשאימא שלו מייחלת למותה בחלום,

וקוראת לאימה שתיקח אותה מכאן

הבן-אדם יכול להיות סתם... כי מה הוא בן-אדם

אפילו חיה וצמח יש להם יותר משמעות ותכלית,

הבן-אדם פשוט קיים, לטוב ולרע.