הייתי וברחתי

באורגינל יכולתי ללכת שם על קו הגבול,

אבל באמת לאן יש לי ללכת

התעוררתי בבוקר, אני לא מת,

ולכן ממשיכים

כי הן צועקות זקנות השכונה למה נטשו אותן,

גם ילדיהן, גם ילדותיהן

אנשים מחוספסי עור ופנים הולכים ברחובות האלו,

צמאים למים

הילדים גונבים סוכריות מורעלות,

משתגעים בבועות טירוף רך וממית כמים

ולאורך הקירות, מתחפרים באדמה,

שיני ארס ועור קשקשים, ולחש מלחשש פיתויים נחשיים

היא אמרה שהיא מתה,

אבל היא מתה יותר מדי פעמים,

ותמיד חזרה לחיים

בולעת גלולות ובועות אוויר,

פולטת כיך אל האדמה שמגדלת קוצים

היא אמרה שהיא מתה,

אבל היא מתה יותר מדי פעמים,

ואף-אחד לא מאמין לרגע שמתי-שהוא היא תמות באופן סופי

כי גם קבר לא חפרו, ומצבה לא הכינו,

וכשהיא באמת מתה, ולא חזרה לחיים כהרגלה,

הם נאלצו לקבור אותה בשדה בור,

קבורת חמורים,

כיאה לזקנה נכה שחיה לבד ולא מסוגלת לדאוג לעצמה.