הייתי וברחתי

ירדתי מההר למוטל "ראשונים" בבקעה

הנחתי את התרמיל עם הרצועה הקרועה על המיטה המסריחה של עמית

רציתי לדבר איתו, אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה

הוא קם וניגש לארון המתכת, ומזג וויסקי מתוך בקבוק זכוכית,

לתוך כוס פלסטיק חד-פעמית

הוא לגם בלי להציע לי

ראיתי קופסת סיגריות מרלבורו לייט מוטלת על המיטה,

בתוכה היה גם מצית אוטומטי

הצתתי סיגריה

הוא לגם מהמשקה והביט עליי במלוכסן,

אני הבטתי על הציורים שלו שהיו מודבקים בדבק סלוטייפ על הקירות מעל המיטה שלו

זיהיתי את מיטל באחד הציורים,

מיטל שעלתה על מוקש ואיבדה רגל

בציור היו לה שני רגליים

אמרתי לו שלא משנה מה הוא חושב,

אבל אני לא דחפתי את אלון לתהום

הוא גיחך ואמר "אני יודע,"

ואז אמר "זו הייתה תאונה מכוונת,"

הבנתי את הרמז ולא אמרתי דבר

יצאתי משם, ולא התראנו שוב

כמה שבועות מאוחר יותר שמעתי שהוא איבד את הבלמים על הרכב,

נכנס בעץ ומת במקום

לא הופתעתי.

הוא ישב על תאריך יום הולדתו והשתבץ מצחוק. הם בכו כמה חייו היו קשים, והוא עמד בהם בגבורה, ועוד כל מיני בולשיט שנועד להפוך אותם לאנשים טובים. ואז הם הורידו אותו לבור כאילו בצער, אבל הוא ראה איך כולם מחייכים מבפנים. "ישמור עליך האל ויחזק ידיך. לא קל פה. גם קשה, אבל לא קל." הרב תקע בשופר כאילו יום כיפור כדי לפתוח שערי שמיים. באורגינל הוא ישב על הקבר שלו וצחק עד שדמעות נזלו מעיניו, ואפו נסתם. "ביום צער כזה עלינו להתאחד ולתת ידיים זה לזה, ולהתנחם שהוא נמצא במקום טוב יותר מאשר העולם האומלל הזה. הבה נישא תפילה." כולם עמדו אחוזי ידיים והתפללו חרש, והוא נטל סוכריה והכניסה לפיו. 

>>>>>>>>>>>>

בידיים האלה הוא חנק את חתול הרחוב, אחרי שמכונית דרסה אותו והורידה לו חצי גוף אחורי. הערסים בשכונה לא הבינו שהוא ביצע המתת חסד, ותפסו אותו בגן הציבורי כדי לפרק לו את הצורה. בתחושת האיום הממשית הראשונה הוא התעלף, והתפרק בגופו על הדשא חסר הכרה, והתעורר כמה שעות מאוחר יותר בין השיחים באותו הגן, כשהארנק ומה שבתוכו, וגם מפתחות הבית, עליו, אבל הכסף חסר. זוג אנשים מבוגרים, שהיו בערך בגיל בו הוא לא יהיה, שאלו אותו לשלומו בעיניים מימיות, עצובות, נוגות ומיוסרות, וגם מהססות, והוא אמר שהוא בסדר, והלך לבית הזה שלו בו אין לו שום-דבר, אבל יש לו אותו מוגן. הוא כיבס את הבגדים והתקלח, ואז פוצץ את כל הקירות עם הדיסק הצהוב של גאנז נ' רוז'ס, עד שהשכנים צעקו שיביאו משטרה, אבל לא הביאו ולא התעמתו אתו. הילדים והילדות הקטנים בכו, ואנשים עמדו ברחוב והסתכלו לעבר חלונו, לפני שהמשיכו בדרכם ומלמלו שהוא משוגע. כשהדיסק התנגן הוא טיגן לעצמו היטב ארבעה המבורגרים, ואכל אותם עם הידיים עם בצל וחמוצים, ואז רוקן פחית בירה הייניקן אחת. הוא השתין במקלחת ושפך על עצמו מים, וכשהדיסק נגמר העולם כאילו נפל, ושקט קורע לב, מוח, נימים ורקמות השתרר ברחוב, ובכל הבניין בו הוא גר. ואז אחרי כמה רגעים עלו צעדים כבדים במדרגות אל ביתו, ויד דפקה בדלת. הוא פתח, והשכן התנפל עליו עם לום ושבר לו את הגולגולת. מוח מרוטש ודימום מוחי, וככה הוא מצא את עצמו יושב על תאריך יום הולדתו בזמן ההלוויה שלו, ומתפקע מצחוק כש-כל המכרים לכאורה מורידים את גופו לחור, וממלמלים מילים של צער מזויף על לכתו. הם נראו לו יותר מתים ממנו, והוא קם והחליט לנדוד בעולם בתור אדם מת בלי גוף, עד שהבורא יחליט אחרת. 

נתקלתי בה עם תפוח על הראש.

התפוח נפל מראשי, והיא הרימה אותו.

היא הושיטה לי אותו.

לא הגבתי, והיא הביטה קצת בהלם, ונגסה מהתפוח.

מיד היא הפכה לקרפדה.

אספתי אותה והנחתי אותה בקופסה.

קופסת קרטון, נעליים.

באתי הביתה שלי וקראתי -

אימא, אימא, יש לי קרפדה.

אבל אימא לא ענתה.

ניגנתי מוזיקה עצובה, והאכלתי את הקרפדה,

ולפני השינה נתתי לה נשיקה.

מיד היא חזרה להיות אישה.

נתתי לה להיכנס איתי בין השמיכות,

התחבקנו והתגפפנו.

נולד לנו תינוק.

שמו היה תשוקה.

שיחקנו בינינו עם תשוקה.

לפנות בוקר נרדמנו,

וחלמנו על ירח.

הירח שלי היה כחול,

הירח שלה היה צהוב.

היא הביטה בנעליים שלי,

והחליטה שצריך לצחצח אותם.

אני בתמורה צחצחתי את גופה.

מים זורמים, טיפות טל הנשמה מהגוף.

היא יצאה אליי יחפה.

היא יצאה אליי עירומה.

היא אמרה ש-קר, ונכנסה מתחת לשמיכה.

שוב נולד לנו תינוק,

שוב שמו היה תשוקה.

עכבר הלילה חיפש את מזונו בקונכיות אפלות ולא מצא. יצאתי מהבית שלי לחפש עצה אצל השכנה שלי רינה, ודפקתי חרש על הדלת, אבל היא כבר הייתה יישנה. זה לא ישנה לי, חשבתי, ורקעתי בחוזקה על הדלת. אני בטוח שגם כמה שכנים התעוררו, אבל היא התעוררה. לקח לה זמן להתאפס על עצמה, אני יודע, אז חיכיתי בסבלנות. "מי זה?" היא שאלה בקול חשדן, מפוחד. "השכן שלך יוסי, אני באתי לתקן את הצנרת, את חייבת לפתוח לפני שהדירה שלך תוצף." "יוסי השכן...?" היא התבלבלה, ואז נזכרה בוודאי בבדיחות הפרטיות שלנו, שזו הייתה אחת מהן. "אה, יוסי... כבר פותחת." היא כנראה לבשה על עצמה משהו כדי שלא אראה את הגוף החיוור שלה והתפתה לדברים לא חינוכיים. "כבר פותחת..." האור נדלק מעליי, והיא בחשה במנעול ופתחה כחרך. אז סגרה, שחררה את מנעול הביטחון, ופתחה את הדלת. נכנסתי חרש, יותר נכון - היא הכניסה אותי חרש, ושאלה לפשר הביקור המפתיע והמעורר בהלה בשעה שבין שלוש בלילה לחמש בבוקר. "תסלחי לי, גברת רינה, על הביקור בשעה כזאת, אבל זה מקרה חירום." "מקרה חירום זה כשאני מחרבנת במכנסיים," היא מלמלה בשעה שהיא הושיבה אותי על הספה מולה, "זה לא מקרה חירום, אני הייתי בצבא, אתה יודע, עברתי... לא זוכרת כמה מלחמות, היו כל-כך הרבה..." "תשמעי ותשמעי טוב," אמרתי לה, "יש לי ליצן מרקד בטלוויזיה," "באמת?" היא שאלה, ולא נשמעה נפחדת או נבהלת, "איזו טלוויזיה יש לך?" ""פנסוניק," "לא, מאיזה סוג?" "פנסוניק," "אתה אהבל? אני מתכוונת הקופסאות שהיו פעם, או השטוחות, או שאולי הקעורות, או בכלל אתה צופה במחשב נייח או בלפטופ, או צג טלפון נייד, או שיש לך אחד מאותם..." "יש לי טלוויזיה שטוחה, אבל קטנה מאוד, משהו כמו 14 אינץ', וזה לא מחשב בכלל, או צג של מחשב, גברת רינה..." "אני לא גברת בשבילך, אני עלמה. אתה פה הגבר, או שאולי אתה רוצה להיות נקבה?" "לא..." "אתה בטוח? אני אוהבת לשחק," "לא, לא..." "אז עלמה, אני מבקשת," "כן, ג... העלמה רינה," "חכה רגע פה," היא אמרה וניגשה לשלט הטלוויזיה שלה. הייתה לה טלוויזיה שטוחה גדולה מאוד. "אני אעשה כאן כמה טריקים, ונראה," היא העלתה ערוץ, ועוד ערוץ, ופתאום ראיתי, "זה הליצן שאתה מדבר עליו?" היא שאלה, ואני הבטתי באימה באותו ליצן מרקד שאני ראיתי, רוקד גם על צג הטלוויזיה שלה, "כן, ג... העלמה רינה. הוא מפחיד אותי, מה עושים?" "אתה לוחץ פה," איפה?" "פה," והיא הראתה לי בשלט, "איזה כפתור זה?" "יש לך שלט כמו שלי?" "כן," עניתי, "אז הולך הביתה ולוחץ פה," "טוב, העלמה רינה, ומה קורה?" "תלחץ ותראה," "טוב, בסדר,"

חזרתי לקונכייה שלי מוכה אימה, והבטתי על הליצן. "איפה אמרה ללחוץ...?" חשבתי בקול רם, ולחצתי, ואז ראיתי יפים ויפות עושים ועושות אהבה. ג... העלמה רינה, את אמרת לי... אה! זה דווקא לא רע...!