הייתי וברחתי

הוא ישב על תאריך יום הולדתו והשתבץ מצחוק. הם בכו כמה חייו היו קשים, והוא עמד בהם בגבורה, ועוד כל מיני בולשיט שנועד להפוך אותם לאנשים טובים. ואז הם הורידו אותו לבור כאילו בצער, אבל הוא ראה איך כולם מחייכים מבפנים. "ישמור עליך האל ויחזק ידיך. לא קל פה. גם קשה, אבל לא קל." הרב תקע בשופר כאילו יום כיפור כדי לפתוח שערי שמיים. באורגינל הוא ישב על הקבר שלו וצחק עד שדמעות נזלו מעיניו, ואפו נסתם. "ביום צער כזה עלינו להתאחד ולתת ידיים זה לזה, ולהתנחם שהוא נמצא במקום טוב יותר מאשר העולם האומלל הזה. הבה נישא תפילה." כולם עמדו אחוזי ידיים והתפללו חרש, והוא נטל סוכריה והכניסה לפיו. 

>>>>>>>>>>>>

בידיים האלה הוא חנק את חתול הרחוב, אחרי שמכונית דרסה אותו והורידה לו חצי גוף אחורי. הערסים בשכונה לא הבינו שהוא ביצע המתת חסד, ותפסו אותו בגן הציבורי כדי לפרק לו את הצורה. בתחושת האיום הממשית הראשונה הוא התעלף, והתפרק בגופו על הדשא חסר הכרה, והתעורר כמה שעות מאוחר יותר בין השיחים באותו הגן, כשהארנק ומה שבתוכו, וגם מפתחות הבית, עליו, אבל הכסף חסר. זוג אנשים מבוגרים, שהיו בערך בגיל בו הוא לא יהיה, שאלו אותו לשלומו בעיניים מימיות, עצובות, נוגות ומיוסרות, וגם מהססות, והוא אמר שהוא בסדר, והלך לבית הזה שלו בו אין לו שום-דבר, אבל יש לו אותו מוגן. הוא כיבס את הבגדים והתקלח, ואז פוצץ את כל הקירות עם הדיסק הצהוב של גאנז נ' רוז'ס, עד שהשכנים צעקו שיביאו משטרה, אבל לא הביאו ולא התעמתו אתו. הילדים והילדות הקטנים בכו, ואנשים עמדו ברחוב והסתכלו לעבר חלונו, לפני שהמשיכו בדרכם ומלמלו שהוא משוגע. כשהדיסק התנגן הוא טיגן לעצמו היטב ארבעה המבורגרים, ואכל אותם עם הידיים עם בצל וחמוצים, ואז רוקן פחית בירה הייניקן אחת. הוא השתין במקלחת ושפך על עצמו מים, וכשהדיסק נגמר העולם כאילו נפל, ושקט קורע לב, מוח, נימים ורקמות השתרר ברחוב, ובכל הבניין בו הוא גר. ואז אחרי כמה רגעים עלו צעדים כבדים במדרגות אל ביתו, ויד דפקה בדלת. הוא פתח, והשכן התנפל עליו עם לום ושבר לו את הגולגולת. מוח מרוטש ודימום מוחי, וככה הוא מצא את עצמו יושב על תאריך יום הולדתו בזמן ההלוויה שלו, ומתפקע מצחוק כש-כל המכרים לכאורה מורידים את גופו לחור, וממלמלים מילים של צער מזויף על לכתו. הם נראו לו יותר מתים ממנו, והוא קם והחליט לנדוד בעולם בתור אדם מת בלי גוף, עד שהבורא יחליט אחרת. 

באורגינל יכולתי ללכת שם על קו הגבול,

אבל באמת לאן יש לי ללכת

התעוררתי בבוקר, אני לא מת,

ולכן ממשיכים

כי הן צועקות זקנות השכונה למה נטשו אותן,

גם ילדיהן, גם ילדותיהן

אנשים מחוספסי עור ופנים הולכים ברחובות האלו,

צמאים למים

הילדים גונבים סוכריות מורעלות,

משתגעים בבועות טירוף רך וממית כמים

ולאורך הקירות, מתחפרים באדמה,

שיני ארס ועור קשקשים, ולחש מלחשש פיתויים נחשיים

היא אמרה שהיא מתה,

אבל היא מתה יותר מדי פעמים,

ותמיד חזרה לחיים

בולעת גלולות ובועות אוויר,

פולטת כיך אל האדמה שמגדלת קוצים

היא אמרה שהיא מתה,

אבל היא מתה יותר מדי פעמים,

ואף-אחד לא מאמין לרגע שמתי-שהוא היא תמות באופן סופי

כי גם קבר לא חפרו, ומצבה לא הכינו,

וכשהיא באמת מתה, ולא חזרה לחיים כהרגלה,

הם נאלצו לקבור אותה בשדה בור,

קבורת חמורים,

כיאה לזקנה נכה שחיה לבד ולא מסוגלת לדאוג לעצמה.

זה לא יכול לעבוד ככה,

מה אני יודע מי אתה, מה את, אחרי כל השנים

מי אתם חושבים שאני,

דברים משתנים, אנשים משתנים,

מהות הקשר משתנה, ולא בטוח שאני רוצה לבדוק מה היא

אולי מישהו אורב לי מעבר לפינה

מאהב שלך, בעלך, ילדים, קרובי משפחה

אולי מישהו או מישהי שונאים אותי

אולי אתם שונאים אותי

איך אני יכול לדעת את מי אני מכניס לבית,

כשהוא רוצה להיכנס

אולי הוא רוצה להרוג אותי,

אולי היא רוצה לדקור אותי,

אולי בינתיים הם הפכו מטורפים

בטח שאני מתגעגע, אבל לפעם,

והייתי רוצה, אבל אני פוחד,

בדרך לגשר על נהרות הזמן - מה אני אפגוש

את מי שאהבתי בתור חבר וחברה,

או משהו משוגע אחר,

לגמרי חסר פרופורציות?

לא, אין לי מה לשחק במשחק דפדפן

בטח שלא באיקרים או טרוויאן אן כותש מוחות אחר

אלה משחקים ממכרים, אבל מאוד מתסכלים,

ושורפים זמן יקר

כי בעצם לא מרוויחים מזה דבר,

מתישהו המשחק נגמר

זה בעצם סיבוך בתוך סיבוך של בירוקרטיה וחוקים שלא קיימים במציאות

משחקי כאילו, כאילו לא חסר משחקים אמתיים במציאות

הם לוכדים את המוח בעולם אלטרנטיבי, ולאיש אין חיים

אין סבלנות ויכולת של האדם להעשיר את עצמו,

או פשוט ליהנות מחייו,

הוא במירוץ אחר משהו שאין בו תועלת

ומי שמשלם לאתר המשחק כסף, זוכה בהטבות

איך אפשר לנצח ילדים להורים עשירים כאלה,

כשהם יכולים לרמוס את הצבא הוירטואלי שלך בכוח הכסף האמתי

וגם מוצאים טריקים ופירצות במשחק כדי להשיג יתרון לא הוגן

המשחק מכלה את כל הזמן כמעט,

וכל תעצומות הנפש שהיו יכולים לשמש לחיים בכל המישורים

פתאום אין לך חשק לקרוא, ואין לך סבלנות ליקרים לך

את הארוחות את מכין ואוכל בחיפזון,

ויש תחושה של רדיפה

אתה לא מעשיר את המוח והנפש,

והופך לרובוט אוטומטי במשחק ללא מעוף

זה טוב למי שבאמת אין לו חיים,

אבל זה תחליף עלוב לחיים.

בקיצור, לא טוב.

שולץ ישב במשרד שלו והתעסק בעניינים מדיניים.

האחריות הייתה כבדה, ואיתה גם הפאשלות.

הוא חשב שהוא צריך כוס קפה.

הוא ניגש למטבח ומזג לו קפה מתוך מכונת הקפה.

הוא לגם.

פתאום הוא היה בסרט אחר,

עם בלונדיניות חשופות שדיים,

וציצי קופצים,

והרבה מים,

ותענוגות הגוף והנפש,

וכולן רצו שהוא יזיין אותן.

אבל אז הקפה נגמר, והוא חזר למשרד.

הוא המשיך להתעסק בעניינים מדיניים.

אז מה, את רוצה לסגור עניינים בינך לבין...

אני לא חושב שזה העניין,

אני חושב שאת פשוט מיוחמת

נכון?

תודי, תודי

את רוצה את הזין שלי, נכון?

את רוצה להרגיש אותו עמוק בתוכך

נכון? נכון?

המגפיים האלה נועדו להליכה,

וזה מה שהם עושים

ויום אחד המגפיים האלה ילכו על כל כולך

אתם מוכנים, מגפיים?

תתחילו ללכת!

פם, פם, פם...

מצמיא אותו לשבת ולא לעשות כלום

הוא מחפש את המוצא מתוך הפסיק

אני יכול לעזור לו, אולי

אבל למה לי, אה?

אולי אם היה נותן לי משהו,

כמו מנוחה ושלווה ונפש חפצה בעולם הזה

אבל הוא דואג

על מה הוא דואג?

אולי אין לו אוכל להביא אל פיו

אולי הוא עייף

אז שיאכל, שילך לישון

הו, איזה קעקוע גדול יש לו

מעניין מה הסיפור של הקעקוע הזה,

אם יש לו סיפור

אולי אין לו סיפור, לקעקוע

אולי הוא חשב סתם שזה מגניב

אז למה הוא מלטף את הקעקוע?

אולי יש לו יחסי אהבה עם הקעקוע

אם אין לו אוכל? אם אין לו מיטה?

אני אוהב אותו, כי יש לו גדול

קעקוע גדול

אני הביא לו אוכל, אני אביא לו מיטה,

בשביל שהקעקוע יגדל ויגדל

וכשהקעקוע יכסה את כל היקום -

הוא יהיה שבע ורענן,

אחרי שאכל וישן.