ילדות קטנות משחקות אותה בחבל על מגרש המשחקים שליד בית-הספר. הן לבושות זהה, שלושתן, בשמלה עם בטן בשני צבעים. החלק של השמלה מהמותניים ומטה סגול עם עיגולים ורודים. והחלק שמשמש כבגד לגוף לבן קרם עם כפתורים ותפרים גסים. אני חושב אני אברח מ-פה לפני שהן ישימו לב אליי, וינסו לטרוף אותי. ילדות מתות הן כמו זומביות, אי-אפשר להילחם בהן.
>>>>>>>>>>>>>>>
נכנסתי לחצר בית-הספר, וזה היה בדיוק כמו שהוא תיאר לי. עם האוויר העכור ותחושת אור הדמדומים, כאילו השמש שקעה, אבל עדיין יש אור מועט. ראיתי את כל החלונות סגורים, ואת הקלמרים המנופצים על כותלי בית-הספר. כתובות היו רשומות בצבע פנדה על הקירות הלבנים שאיבדו את הברק שלהם. שמעתי קולות של ילדות משחקות, ושרות שיר טיפשי שחוזר על עצמו במן תחושה חלומית. המשכתי קדימה, ומעבר לפינה ראיתי ילדות קטנות משחקות אותה בחבל על מגרש המשחקים שליד בית-הספר.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>
"אתה בטוח שאתה רוצה לעבור דרך בית-הספר?" הוא שאל בשקט. "אני חייב להגיע לצד השני." אמרתי. "יש שם רוחות רפאים, אולי תתקל בהם. שאריות של העבר. ילדים או ילדות משחקים, וקלמרים מנופצים על הרצפה. אתה צריך לעבור את השטח מנותק רגשית, כי הרוחות מריחות רגשות. ואם הן ישימו לב אליך... הן יאכלו אותך." אמרתי לו תודה והתקדמתי מעלה. נכנסתי לחצר בית-הספר.
>>>>>>>>>>>>>>
התקדמתי במעלה הכביש וראיתי את הגן שהיה שם גם פעם. גן ילדים, לא גן משחקים, עם מבנה לבן ושטוח בעל גג רעפים. דבר לא השתנה בו מאז ילדותי, כך נדמה, מלבד שני שערי הברזל בכניסות. לא היה שם אף-אחד, ולא היו אורות, אבל נדמה היה לי שאני שומע שירה חלשה מאוד, קלושה, מתוך מבנה הגן. ליד בית-הספר מצאתי שומר. הוא היה ילד כבן 8, רציני וחיוור. הוא שאל למעשיי פה, והסברתי לו. "אתה בטוח שאתה רוצה לעבור דרך בית-הספר?" הוא שאל בשקט.
"תזריק אותו!" "אין מספיק חומר במזרק..." "לא אכפת לי, תזריק!" הוא הזריק לו לזרוע, ועקב אחרי התגובה שלו. הקריז עדיין היה קריז, אבל הוא דעך במקצת. "לך תדע מי השתמש בו קודם," אמר זה שהזריק לשני, "אולי היה לו משהו... אי-אפשר לדעת." "כמו מה?" שאל זה שהזריקו לו, והשכל שלו חזר קצת למקום אחרי שקיבל מעט סם. "כמו איידס." אמר זה שהזריק לשני. הבחור שקיבל את הסם שתק רגע ואז אמר, "פאק על זה, בין כו' וכו' אני מתכנן להתאבד." "אבל אולי תרצה לחיות?" אמר חבר שלו. "אני לא ארצה לחיות, אתה שומע! אני לא ארצה!" "טוב..." אמר זה שהזריק לשני, ובהה ברצפה המטונפת.
>>>>>>>>>>>>>>>>
הם נכנסו לבית הקטן החצי הרוס, המוסתר בעצי אלון גבוהים ושופעים. "היה פה מישהו." אמר הרזה. "היו פה המון אנשים." אמר השמנמן, ושאף לתוכו את ריח הצואה והשתן כאילו היה סם. הוא גם ראה את המזרקים המשומשים שמושלכים בכל פינה, ואת הקירות והבלטות החרוכות מאש. "אולי השאירו פה משהו," אמר הרזה והתחיל לבדוק את המזרקים המפוזרים. השמנמן נראה מוטרד קצת, אבל לא אמר כלום. "לא השאירו כלום, קמצנים, כולירות," קילל הרזה וזרק לעבר השני מזרקים שבדק זה אחרי זה. "אהההה! אהההה! אהההה!" הוא שאג לפתע, והחזיק מולו מזרק. "יש פה חומר!" הוא הפשיל את השרוול וכרך רצועת גומי על היד, והידק. הוא ניסה להזריק לעצמו, אבל הבין שהוא לא יצליח. "תזריק לי," הוא אמר לשמנמן. השמנמן היסס רגע, ואז ניגש אליו ולקח מידו את המזרק. "זה לא נראה לי רעיון טוב." אמר השמנמן. "תזריק אותו!" "אין מספיק חומר במזרק..."
>>>>>>>>>>>>
הם נעצרו בחורשה והסדירו את נשימותיהם. "אני כל-כך בקריז..." אמר אחד מהם, "שאני יכול לאכול אדמה." "אדמה זה לא טוב," אמר המבוגר ביניהם והוסיף, "בטח המזדיין הזה הזמין משטרה." "המשטרה לא יודעת כלום ולא תדע," אמר הצעיר, "הוא ישאלו ויבדקו פה ושם, ויילכו, והוא יישאר לאכול את האצבעות." "יש לך מושג לאן בכלל הגענו?" שאל המבוגר יותר. "לא יודע, היה פה איזה פרדס פעם ושם יש איזה בית. שאריות של בית." "בוא נלך לשם," אמר המבוגר יותר, והצעיר הלך אחריו ושאל "למה?" "כי אין לי רעיון יותר טוב." אמר המבוגר יותר. הם נכנסו לבית הקטן החצי הרוס, המוסתר בעצי אלון גבוהים ושופעים...
>>>>>>>>>>>>
והם נכנסו לפיצוציה של תחנת הדלק עם סכינים שלופים. "תביא נייס גאי!" הם צעקו על המוכר. "אין לי נייס גאי," ענה המוכר בבהלה, "מה יש לך?" הם שאלו, "סיגריות, שתייה חריפה..." "אל תשחק איתנו משחקים, מזדיין! מה יש לך! מה יש לך!" "אין לי סם!" צעק המוכר, "הייתי נותן, אבל אין לי!" "איזו מן פיצוציה זאת?" שאל אחד מהם את השני בשקט. "זו תחנת דלק." התערב המוכר, "'סתום את הפה שלך!" צעק עליו אחד מהם, "תרוקן את הקופה!" הוא רוקן את הקופה לתוך שקית. "רק את השטרות, בלי מטבעות!" צרח עליו אחד מהם. ואז הם לקחו את השקית עם הכסף, יצאו, והתחילו לרוץ. לאחר זמן ארוך הם נעצרו בחורשה והסדירו את נשימותיהם. "אני כל-כך בקריז..." אמר אחד מהם, "שאני יכול לאכול אדמה."
"חתיכת חרא בן-זונה! נתתי לך הכול! הכול! וככה אתה גומל לי?!" "אבל אני רוצה פיצה. מה אתה מתרגז. כולם בבית-הספר אוכלים פיצה, גם אני רוצה." "ואם כולם יקפצו מהגג? גם אתה תקפוץ? חתיכת חרא קטן!" "אם זה גג נמוך, למה לא? אבל למה לי לקפוץ מהגג כשאפשר לרדת במדרגות?" "אין מדרגות! זה גג בלי מדרגות!" "אז איך עליתי לשם?" "לא עלית לשם! אתה פה! אתה פה!" "אז מה אתה עושה על הגג?" "אני לא על הגג! חתיכת צואה ירוקה! אני פה! אני גם פה!" "אז למה אתה לא שם?" "כי אם הייתי שם, לא הייתי פה! טיפש! מטומטםםםם!" "אז תלך לשם." "אין לי מה לעשות שם! אני רוצה להיות פה!" "למה?" "כי יש פה טלוויזיה!" "אז מה?" "אז אני רוצה לצפות בה!" "קח אותה איתך." "אני לא יכול לקחת אותה איתי! היא צריכה להיות מחוברת למקור שידור!" "אז תמצא מקור שידור אחר." "אין מקור שידור אחר! זה רק פה! פה!" "אז תצפה בטלוויזיה." "זה מה שאני מנסה לעשות! אבל אתה מזיין לי את השככככל!" "אז אני אזיין אותך בתחת." "אני לא רוצה שתזיין אותי בתחתתת! אני רוצה לראות טלוויזיה!" "למה?" "כי יש משמר המפרץ!!!!" "אז מה?" "אז אני רוצה לראות את פאמלה!" "למה?" "כי היא קוסית!" "גם אני קוסית." "אתה לא קוסיתתתת! אתה גברררר!" "אז מה?" "אז אתה לא יכול להיות קוסיתתתת! גברים לא יכולים להיות קוסיתתתת!" "למה לא?" "לא יודע! זה פשוט כככהההה!" "מי קבע?" "אני קבעתי! ואני תמיד צודק!" "מי אמר?" "אני!" "אולי אתה טועה?" "אני לא טועההה! אמרתי לך שאני תמיד צודק!" "מי קבע?" "אני!" "אז אני קובע שאני קוסית." "אתה לא יכול לקבוע שאתה קוסית! רק אני יכול!" "אז תקבע." "לא רוצה!" "למה?" "כי אתה לא קוסית!" "אבל אתה יכול לקבוע ש-כן." "זה לא אומר שזה יהיה נכוןןן!" "אבל אמרת שאתה תמיד צודק." "נכון! אני תמיד צודק! ואני צודק בזה שאני לא צודק תמיד!" "אז אתה לא תמיד צודק." "אני כן!" "אבל אמרת שאתה לא צודק תמיד." "אבל צדקתי בזה!" "מי אמר?" "אני!" "אולי אתה טועה?" "לא! אני תמיד צודק!" "אבל אמרת שאתה לא צודק תמיד." "וצדקתי בזה!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רמבו 2