אני חוזר מהסרט ״לוסי״ עם אחי ואבי, אני עדיין מודהם מכך שכל רעיונותיי מוקרנים באופן נפלא על המסך ועם שחקנים כאלה מדהימים.
כולנו עדיין במיינדפאק. מיינדקראש. מיינדבלו. כל אלה.
ובקיצור- ממליץ לראות. גם הפסקול מהמם. ולא חסר אקשן :)
עוד כמה ימים חוזרים ללימודים, ואני לא יכול לחכות, שוב אני כותב שאני רוצה לראות את כולם.
הוא שוב עבר לי בראש. שוב ושוב ושוב. מחכה לחיבוק החם ממנו. הוא בטח גבה באנגליה, והתמונות שהוא שולח לי מדהימות. אני מחכה כבר לראות אותו. ולשחק לו בשיער ולגעת לו בידיים ולמחוץ אותו בחיבוק ולצחוק אתו ולבלות אתו עוד שנה שלמה של לימודים. ואז תהיה עוד שנה והכל ייגמר. אין סיכוי שאנחנו נמשיך להיות בקשר. מה כבר יישאר לי לתת לו? האמת שהחברים שלנו צוחקים כל הזמן על ״אתם כל כל מתאימים יחד״ ואני צוחק ואומר שלא אבל בתוך תוכי אני כולי ״הלוואי, הלוואי״ ואז הוא גם אומר שלא וצוחק ואני שוב צוחק וזה כבר לא צחוק אמיתי.
עוד שנתיים, חביבי.
ואז נגמר.
והשנתיים האלה יתמלאו באושר שאני אדאג שיהיה שם ואני מקווה שלא יקרו דברים יותר מדי מוזרים, כמו התקפי חרדה וכאלה. מה שצפוי שלא אוכל להימנע מזה אבל אני מאמין שאם אשאר רגוע לא יקרה כלום.
השמש זורחת מחר, רבותיי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הפיקאסו של המוות