לוּסי לוּס

כשהייתי בת 15 בערך התאהבתי באיזה שחום עור שלמד בשכבה מעליי. מיותר לציין שאהבה ראשונה משמע משהו שגובל באובססיה, אבל אציין זאת בכל אופן. הייתי מוקסמת, למרות שלא הראיתי זאת (בכל זאת, יש לי מעט כבוד עצמי). לא ארחיב בפרטים כיוון שזה אינו עיקר הסיפור, הייתה נשיקה אך לא מעבר. היום אני יכולה לומר בדיעבד שלא היה לו כל רגש אליי. האמת היא שאחרי שזה נגמר כביכול, הוא דאג להבהיר לי בצורה גועלית למדי שבשבילו זה הרגיש כמו "שבוע של נשיקות" ותו לא. כן, דושבאג אמיתי. אבל סלחתי, כי אינני מטבעי אדם שנוטר טינה. הדושבאג שלי היה גם מתוק במידה, הוא הסביר לי אחרי שבוע שדיבר מתוך תסכול ושהוא לא רצה לפגוע בי, שהכל נבע מתוך פחד ממחויבות (בולשיט) ושהוא אוהב אותי מאוד (בולשיט). החלק המוזר הגיע כשבסוף השיחה הוא מלמל משהו בסגנון "לוּסי, אני לא אכעס אם תצאי עם כל אחד מהחברים שלי, באמת! תבחרי כל אחד! אבל לא בתומר, תבטיחי".
הבטחתי. זה לא כאילו דיברנו אי פעם. כולה תומר אחד.

באותה התקופה הכרתי גם את החבר הכי טוב שלו שהיה דומה לו אך גם שונה ממנו במקביל. הוא לא היה טיפש, הוא היה בן אדם די חכם ואיש שיחה נהדר (בניגוד לדושבאג הנ"ל). היה לו שיער די ארוך ועיניים ירוקות מיוחדות כאלה, מהסוג שמשנה צבע בשמש. אחרי שאני והדושבאג הלכנו בדרכים שונות, החבר הכי טוב שלו (קראו לו תומר, דרך אגב) הסיע אותי הביתה באחד מן ימי הלימודים. הוא היה ההגדרה למילה 'מתנשא', אין ספק. בטוח שהוא הבחור הכי יפה בעולם, בטוח שיוכל להביא כל בחורה שירצה אליו למיטה (והוא גם לא התבייש להודות בכך!)

היה לו מנהג לנתח אנשים, "את יודעת, לוּס, את לא באמת סנובית. אנשים פשוט מפרשים לא נכון את חוסר הביטחון שלך". הוא בטח צפה ביותר מידי תוכניות בטלוויזיה אבל פה הוא קלע בול. הוא היה הבן אדם הכי מעניין שפגשתי בחיי, ובו בזמן הבן אדם הכי מרוחק שיצא לי להכיר. הוא ידע לומר את הדבר הנכון על אופי של כל בן אדם שראה אבל לא ידעתי עליו כלום! הוא תמיד התרברב בהיותו אפל ומסתורי ותהיתי בלי סוף האם הוא באמת כזה או שהוא רק מתיימר להיות. אני לא חושבת שהייתי מאוהבת בו, אבל מאז ומתמיד היה לי מקום זעיר בלב שהתכווץ בכל פעם שמישהו הזכיר אותו. 

עברה חצי שנה וקצת ונפגשנו במסיבת יום הולדת של חברה משותפת. הדושבאג הגיע מלווה בחברה החדשה שלו (שהייתה חברה שלי, לפרוטוקול) ואפילו האוויר היה רווי אלכוהול. המועדון היה פצפון וצפוף, אנשים לבשו את השרשראות הזוהרות המזוויעות האלה של המסיבות ואני גנבתי כובע סומבררו ענק מילדה שאני לא מכירה. להערכתי, הייתי שתויה למדי. לא עד כדי אובדן שליטה או משהו, אבל לחלוטין יותר משוחררת ושמחה. עד מהרה הצפיפות הכריעה אותי ועליתי לגג לנשום אוויר, כשהגעתי תומר ישב שם ועישן סיגריה. "אני שונא רעש," הוא מלמל. "מה זה הכובע הענק הזה?" הוא התקרב אליי.
"זה מונע ממני להתקרב אלייך" הוא צחק. "זו המטרה, תומר" הספקתי לומר לפני שהוא העיף לי את הכובע מהראש ונישק אותי.

אני יודעת מה זה אומר, נשיקה חד פעמית של מסיבה. האלכוהול נישק אותי, לא תומר. הוא ליווה אותי ברגל עד הבית ואיחל לי לילה טוב, אבל לא דיבר איתי מאז. הבנתי את הרמז. אחרי שבוע בערך התקשרתי אליו והוא אמר שהוא לא רוצה משהו רציני כרגע; לגיטימי.

עברו שמונה חודשים בהם לא עברה בינינו מילה חוץ מאולי שלום בביה"ס עד שלפני שבוע בערך התעוררתי מחלום בו ראיתי את תומר מת, נרצח, לא זוכרת. הזכרתי את זה בשיחה עם חברה טובה שלי שלומדת איתו בשכבה והיא צחקה ואמרה שבשכבה מעליי כולם דיברו על כך שהוא מאוהב בי. "מצחיק" חייכתי. שמונה חודשים זה די הרבה זמן, הספקתי לגלות עניין בבחור אחר וגם הוא עבר הלאה.

בכל זאת, שלחתי לתומר הודעה "חלמתי שאתה מת".

מפה לשם, התגנבתי מהבית בשתיים בלילה כדי לצאת איתו לסיבוב סיגריה שלאט נמשך עד הבוקר.

ולמחרת, שוב. דיברנו המון, על הכל. סיפרתי לו כבדרך אגב שהחבר הכי טוב שלי הודה בפניי שהוא מאוהב בי ושאני שוברת את הראש כי אין לי מה לומר לו.
"לוּס, אפשר להיות החבר הכי טוב שלך?"
"בטח"
"ואז אני אדפוק לך קטע כמו החבר הזה שדיברת עליו עכשיו ואגיד לך שאני מאוהב בך ואת תצחקי עליי"
"למה שאצחק? אני אהיה מאושרת."
"תהיי מאושרת רק כי זה יעלה לך את האגו, לוּס,"
"לא נכון!"
"אז אני אוהב אותך."
"מה? אתה צוחק"
"לא אני לא"
"אני אף פעם לא מאמינה כשאומרים לי שאוהבים אותי"
"וואו לא אמרת 'גם אני', אני מרגיש מושפל"
ואז נישקתי אותו.
ואמרתי גם אני.

ועזבו את זה שהוא מתוסבך ולא ברור, עזבו את זה שהוא מתסבך גם אותי, יכול להיות שהוא לא יודע את המשמעות של המשפט הזה, ועזבו את זה שהוא לא שולח לי הודעות ואני צריכה להתחיל שיחה בכל פעם שבא לי לדבר.
אני לא יודעת אם הוא רציני בכלל, אבל אני תמיד בוחרת במתוסבכים.

כנראה שבחרתי את גורלי לעצמי