אני לא יודעת מה אני מרגישה בזמן האחרון,
בעיקר מיותרת .
כאילו גיל ההתבגרות משתלט עלי, אני צריכה להרגיש רצויה,
אני כאילו דורשת להיות מבולבלת.
נותנת לחרמנות לפעול עלי לפני שהשכל הישר מחזיר אותי לנתיב הנכון.
האומנם?
אולי אני פשוט משתנה?
יש לי תחושה כללית כאילו לשום דבר אין כבר חשיבות בעיני.
זה דוחה אותי, זו תחושה בלתי נסבלת.
למה? כי עדיין לא הגעתי אפילו לתקופה אדישה. אני בסדר בסך הכל,
בעיקר מבחוץ.
מבפנים... מבפנים אני מרגישה בלאגן. תוהו ובוהו. כאילו אני לא אני ואני לא עצמי.
כאילו לא מגיע לי להיות אני,
אני קוראת לחניכים שלי חארות. למה? כי הם לא הגיעו לפעולה? טוב. כנראה הן לא מספיק מעניינות.
אני לא שווה את זה לפעמים.
מרגישה כאילו כואב לי, אבל בעצם זה רק הראש.
שילך לעזאזל.
הוא וגיל ההתבגרות, הוא וההורמונים.
אה - וגולת הכותרת - הפאקינג אבא שלי.
מר-אני-תמיד-צודק. וואלה יופי, אתה מוזמן לדחוף את זה לתחת.
הוצאתי מספיק דמעות ועצבים עליך בזמן האחרון.
נמאס לי להרגיש כמו חרא בת. אולי אני באמת כזאת, לך תדע... אבל גם אתה לא האבא הכי מושלם בשבילי שיכולתי לקוות לו.
Give me a brake !
*******
פריקה ראשונה. נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
