I Don't Want To See This Nightmare

מרגישה כאילו אני הפסיכית. ובחיי שזה לא נכון כוסעמק! אני פשוט צרחתי על אבא שלי בטירוף. אינעל העולם, הוא מוציא ממני דברים שלא חשבתי שאני מסוגלת לעשות. 

עוד על היום שהיה!

הייתי אצל חברה ואז הלכתי לישיבה לקראת ועידה, היה דווקא די נחמד. רצתי אחר כך לעזרה לפורימון. כמובן שכולם עזבו חוץ ממני ומעוד פראייר. נשארנו ואז חבורת בריונים מיב נדבקה אלינו והתנהגה כמו בני זונות. העלימו לנו מפתח.  אני כל כך כועסת עליהם. אבל סיימנו את השלט יצא אחלה!

וזהו. פשוט יצאנו כשהם עדיין שם. הם עצבנו ממש. אפילו התעללו בנו קצת, הגבתי להם לצערי כמה פעמים... כןכן אני יודעת.  לא בוגר. 

טוב אחר כך אח שלי הביא לי סמארטפון. יאיי. אז וואטסאפ ו67 צאטים שלחו לי הודעה, נחמד.

וזהו. צעקות מאבא. ואז ארוחת ערב ואז עוד צרחות פסיכיות שלי על אבא

היום שהיה,  והוא היה מחורבן.

ההכנת שלט הייתה כיפית. כמו תרפיה

תרפיה

היה כאן יותר מידי אופטימי בשבילי. מוזר שדווקא אני מכל האנשים אומרת את זה,

אבל חשבתי שאם הבלוג הזה אמור לשקף את האישיות שלי... ככה היא נראית כרגע. לעצום עיניים הכי חזק שאפשר. ואפילו לא לנסות לראות, הלוואי וגם את הקולות יכולתי להשתיק כמו את התמונות.

אגב, אמא שלי משום מה צילמה אותי בשנתי. מטריד קצת. היא לא נתנה לי למחוק את התמונות, אני נראית שלווה לפחות.

דמעות שחורות הן אף פעם לא טובות . הן גם לא נראות . רק מרגישות .

כוסעמק. מה הקטע של סבים שלי ? 

הם פשוט קרציות. אני אוהבת אותם, אבל אני לא סובלת להיות אצלם. הם כאילו מחליטים לחנך אותי מחדש. יופידידידו. 

אני לא רעבה, אבל משפחתיות ובלהבלהבלה אז כולם צריכים לשבת לשולחן, גם אם הם אוכלים חמין שאני לא סובלת והוא מסריח הכל, וגם אם מנסים לנהל תרבות דיון כשאין לי חשק ודבר, וגם אם סבא פשוט לא מתפקד לפעמים. שיהיה בריא ויזכה לשנים ארוכות. נמאס לי מהחינוך מחדש. נמאס לי מהרעיון שאמא רוצה לעבור לדירה משלה , כן בטח... מאיפה הכסף? נמאס לי שאני לא יכולה לישון בבית שלי כי לא סומכים עלי שאני אקום לבית ספר. וסבבה, וואלה זה מוצדק. אבל ברגע שאמא כופה עלי לישון אצל סבא וסבתא, יש לי חשק עצום לדחוף לה אצבע משולשת לפרצוף ולומר לה זין. סתם כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, סתם כי אני לא אוהבת את הרגשי והצומי, ואני שונאת לריב עם אבא. הכל מוריד לי חשק מהכל.

אבא שולח סרטון לקבוצה של המשפחה. וואלה יופי, מתאר בסרטון את הארוחה המדהימה ששני האחים הגדולים שלי הכינו לו עם הקידוש ובלהבלהבלה, ומבקש שזה יגיע אלי, אווץ'. תודה אבא שאני לא מספיק מושלמת בשבילך. נחמד שאתה מקבל אותי בדיוק כמו שאני. אתה מוזמן להזדיין לי מהעיניים. אבל לא באמת. כי אתה אבא שלי, וילדים לא אמורים לדבר ככה להורים שלהם. כמו כשקראתי לך בן זונה. הרגשתי חרטה מיד אחר כך. אבל הסיבה שקראתי לך ככה מוצדקת לגמרי.

נמאס לי . אני ככ רוצה להתנתק מהכל.

**נכתב בלהט הרגע. מתנצלת. אתייחס לפוסט הזה מתישהו בהמשך. או שלא, אני דיי אוהבת אותו כמו שהוא**

הלכתי לשבת עם סבתא סבא אמא ואחותי סתם כי אני לא רוצה. נחמד שמכריחים אותי לעשות דברים. 

אני חושבת שהלימודים שלי מתחילים לעשות קצ'אפ עם החיים שלי. 

הפער ביניהם קטן, מה שהופך את המודעות שלי לגבי הפער האמיתי לגדול.

אני נכשלת, ותמיד הייתי פרפקטציוניסטית, פשוט כזאת לגבי כל מיני דברים. תמיד הייתה לי שאיפה למעבר, תמיד לעשות עוד.

ועכשיו יש תחושה שהכל מציף אותי. הכל מתפרק.

אני לא בטוחה כמה אני יכולה לעמוד בזה, אבל אני לא רוצה לעזוב דברים, אני גם לא מרגישה שאני יכולה. זה הדברים האלה שהופכים אותי למי שאני. 

אני צריכה לעבוד על המונולוג, ואני לא מוצאת את עצמי עושה את זה, ואני צריכה לעשות שתי מטלות ועבודת חקר בהיסטוריה, ואני לא עושה. אני צריכה להתחיל להקשיב בשיעורי מתמטיקה ופיזיקה, ולעבור מבחנים. אבל זה פשוט לא קורה.

אני באמת לא יודעת מה לעשות. מה שבטוח - לא את הבגרות של 3 יחידות. 

היום לא היה לי יותר מידי כוח לסדרה שלי, ואני מוצאת את זה נורא ביותר. 

עוד 11 חודשים אני בת 18. זה כל כך קרוב, כל כך נחשק. 

ועם זאת, טוב. זה מפחיד אותי. מאוד.