קלמנטינה

כשהארי נכנס לחדר, הדבר הראשון שהוא אמר היה: "אוי! לא איווררו פה כבר הרבה זמן!" ואטם את אפו באצבעותיו.

"אה! מי זה פה?" התבלבל קווירל וזינק ממקומו בבהלה. הוא בדיוק התעורר מתנומה קלה.

"יש לך ריח של הומלס! מתי התקלחת בפעם האחרונה?" המשיך הארי.

"מה אתה רו-רו-רוצ-רוצה?" שאל קווירל שנזכר לבסוף שהוא גמגמן.

הארי התלהב מהעובדה.

"תגיד, איך קוראים לרבי של הברסלבים?" הוא שאל.

"נ נ נ נ נ  נח נח נ נח נח ננ נחנ נחנ נחנ נחמ נחמ נח נח נ נח נח נחמ נחמ נחנח נח נח  ננחמ נחמנחמ נח נחמ נחמ נחמן!" אמר קווירל לבסוף.

זה לא מה שהארי ציפה לשמוע.

"אה, אוקיי... אתה יודע אולי איפה אבן המפגרים?" הוא שאל והתקדם לתוך החדר.

"לא! את תזוז! אל תניח לדלת להיסגר או שנשאר לכודים פה לנצח כיוון ש-ש-ש-ש-שהיא-היא נפתח-תח-תחת רק-רר-ר-רק מבח-בח-בח-בחוץ!" אמר קווירל.

"לא הבנתי כלום." אמר הארי וניגש לקווירל, מניח לדלת להיטרק מאחוריו.

"לא!!!!" קרא קווירל, נפל על ברכיו, לפת את ראשו וזעק זעקה גדולה ומרה.

"מה הבעיות שלך? תגיד לי איפה אבן המפגרים וזהו!" אמר הארי.

"פ-פ-פ-פ-פ-פ-פ-פפפפפ-פה!" אמר קווירל והורה באצבעו על לבנה אחת מלבנות החדר.

"יופי! היה קשה?" שאל הארי.

"כ-כ-כ-ככ-כככ-ככ-כ-לא!" אמר קווירל.

"טוב, עכשיו תעזור לי להוציא אותה." אמר הארי.

" מ-מ-מ-ממממ-מה?! הכל ב-בס-ב-סד-ד-ד-ד-דר-ר? א-את-את-אתה רוצ-רוצ-רוצה שכ-כ-כל הח-חחח-חדר יתמו-ט-ט-ט-ט?" שאל קווירל.

"מה? לא הבנתי." אמר הארי והחל לנסות לחלץ את האבן.

"נו כבר, תעזור לי!" אמר לו הארי.

לפתע נשמעה מצידה השני של הדלת קריאת "אלוהה מורָה!" צווחנית.

הדלת נפתחה וסיציליה עמדה בפתח בשרשרת הוואי לצווארה.

"אה, אתה מורֶה, לא מורָה..." התנצלה סיציליה.

"סיציליה, את יכולה לעזור לי להוציא את האבן מהחדר?" שאל הארי.

"כמובן!" היא אמרה, נשמה עמוק, הניפה את שרביטה וקראה: "אצ'יו אבן המפגרים!" 

אבן המפגרים הוטחה לעברה בתנופה וסייליה תפסה אותה בשתי ידיה. בינתיים כל החדר החל לרעוד ולאבד את יציבותו.

"אנחנו הול-הול-הול-הולכים ל-ל-להיקבר פ-פ-פה חיים!" אמר קווירל.

"אולי תדבר ברור? אנחנו הולכים להיקבר פה חיים, אין לי זמן לפענח את מה שאתה אומר!" רטן הארי.

"בואו נעוף מפה." אמרה סיציליה וזינקה על המטאטא שלה.

"מה איתנו?" שאל הארי.

"לוקומוטור הארי פוטר!" זעקה סיציליה והעיפה את הארי היישר לאולם הגדול, שם כל תלמידי בית הספר חזרו מטקס הענקת פרס יקיר הפלנטה ללורד וולדמורט.

"היי הארי, מה קורה? איפה היית?" שאל אותו רון.

"זאת שאלה בכלל?! ברור שהוא לא רצה לבוא לטקס הענקת פרס יקיר הפלנטה לרוצח של ההורים שלו!" אמר דראקו בנבזיות.

"שתוק כבר, דראקו!" אמרה הרמיוני במבטא צרפתי כבד.

"למה אתה כל כך לא מנומסת?" נעלב דראקו.

"לא יפה לדבר ככה, 'ארי יעלף!" היא המשיכה.

"הוא לא יעלף אף אחד..." אמר דראקו בלגלוג והעיף בהארי מבט מזלזל, "בעצם, אם הוא לא יתקלח מספיק זמן אולי נאבד את ההכרה מהריח.. לזה התכוונת? שהוא יתנקם בי באמצעות הזנחה עצמית? כבר עכשיו הוא נראה די מוזנח, עם השיער הפרוע שלו והלבנה ביד שלו וכל הטיח הזה... כאילו הוא נחלץ מחדר שהתמוטט!" אמר דראקו.

לפתע דראקו קפא במקומו וסב על צירו לעבר הארי, נועץ את עיניו החיוורות בלבנה שבכף ידו.

"זאת לא... אבן החכמים?" הוא שאל בהיסוס.

"אה, אופס, חשבתי שאני אמור להשיג את אבן המפגרים... זאת אבן המפגרים. לקחתי את האבן הלא נכונה..." נבוך הארי וגירד מאחורי אזנו.

"מפגר!" קרא לעברו דראקו.

"רגע, בכלל חשבתי שסיציליה היתה זאת שלקחה את האבן..." אמר הארי בבילבול.

לפתע כל האולם הגדול רעד.

"כמה דבחים עוד יקחו פה ב'אפתעה כזאת? אני לא אעמוד בזה!" אמרה הרמיוני במבטאה הצרפתי.

"יקחו בהפתעה?" שאל רון בתמימות בשעה שכייס את הרמיוני.

לפתע נשמע קול רם ונישא, גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום. הקול היה קולה של מינרווה מקגונגל.

"שימו ♥, מבנה בית הספר הולך ונחרב עקב לבנה שהוצאה ממקומה. כידוע, בית ספרנו העתיק עשוי לבנים ירושלמיות, וכרגע הוא מתמוטט. נוסו על נפשותיכם! חייכם בידיכם! הצילו את עצמכם! השתדלו שלא להיקבר חיים! אנו מסירים אחריות מכל נזק שעלול להיגרם לכם או לחפציכם! תודה רבה ויום טוב!" היא אמרה.

כולם החלו להתרוצץ כה וכה בצרחות וזעקות, עננת אבק כיסתה הכל, וכשהשקט השתרר לבסף הארי גילה שכולם הסתלקו משם והוא נותר לבדו, מבנה בית הספר הפך לערימת אבנים ואבק תחת רגליו, חוץ מלבנה אחת שהיתה בידיו של הארי, עליה נכתב: "הדמוקרטיה היא כרסום יסוד האלימות! יש להוקיע אותה!" 

כאמור, אבן המפגרים.

"טוב, זה שזאת האבן הלא נכונה לא אומר שאי אפשר לזרוק אותה בראש של וולדמורט והוא ימות בכל מקרה..." אמר הארי, מהורהר.

"כן? אז כבר פספסת את ההזמדנות לפגוע בו! הטקס הזה היה בזמן שחיפשת את האבן! למה היית מוכרח להתמהמה כל כך הרבה ימים עם המתנפחים האלה במקום פשוט להכנס ולקחת אותה ושהיא תהיה ברשותך בזמן הטקס, וכשתהיה בטקס, ותוכל לזרוק אותה בראשו?" שאל הארי את עצמו.

"וואלה, אני מה זה מפגר!" השיב הארי לעצמו.

וכך הוא עבר בשער בחזרה לעולם המוגלגים.

אבל!

חודש לאחר מכן, בבית הדארסלים, הארי פוטר ומארג' - או יותר נכון, מארג' הענקית והשאר הדחוקים בפינה - הגיע מכתב.

הארי הספיק לקרוא אותו לפני שמארג' בלעה אותו. היה כתוב שם: "אל תדאגו, תלמידים יקרים! עוד חודש מהיום בית הספר יחזור! אני מצפה לראות את כולכם שם! כי מי שלא יבוא, יחטוף שטיפת מוח מאבן החכמים, ששרדה את התמוטטות המקום המסוכן ביותר בעולם! אכן, היא מסוכנת יותר מכולכם! לכן, השמדנו אותה! לאבק! ואין לנו שום דרך לאיים עליכם עכשיו! אז בבקשה בבקשה בבקשה תחזרו לבצפר, טוב??? *פאפי פייס* אני אשלם לכם! אני אתן לכם ממתקיםםםם!!!1 אוף, 'בקשה תחזרו... ♥ דמבלדורוש~"

"וואו, איך אתה זוכר את זה בעל פה?" התפלא דאדלי.

"מה אתה עושה פה? אתה לא לומד בפנימיה שלא התמוטטה?" שאל אותו הארי.

"מחלקת התברואה הממשלתית סגרה אותה. אתה יודע, smell things, דהה..." אמר דאדלי.

"אז מה, איפה תלמד?" שאל הארי.

"לא יודע, אבל יש לי רעיון!" אמר דאדלי בחיוך זדוני, וקול נפיחה רם נשמע.

"איףף!!!1" קרא הארי, אחוז חלחלה.

הוא לא היה היחיד שהזדעזע. הדודה מארג' החליטה לקום וללכת לשאוף מעט אוויר צח מחוץ לבית. דאדלי חייך לעצמו בסיפוק כשתוכניתו התממשה, אך לצערו כולם היו תקועים בין שומניה של הדודה מארג', כך שגם כשיצאה מהבית הם עדיין לא יכלו לנוע במיוחד.

"אוף, זה לא עבד..." ילל דאדלי.

"לא נורא, חמוד." אמרה פטוניה, מהורהרת.

"מה נעשה?" שאל ורנון.

"יש לי רעיון!" אמרה פטוניה, ונעצה את שיניה הסוסיות בדודה מארג'.

זה לא הצליח להגיע מבעד לכל השומנים עד לעצבים, הדודה מארג' לא הרגישה דבר.

"אוף איך ניחלץ מפה?" יבב הארי.

בסופו של דבר הארי הגיע לפתיחת המוסד הסגור #2. איך הוא נחלץ מהדודה מארג'? איננו יודעים!

"הארי, הארי! איך עשית את זה?" שאלנו אותו, והוא רק השיב בחיוכו המסתורי: "זהו אחד הסודות המקצועיים והמסתוריים ביותר! אם אני אגלה לכם את זה אתם תדעו גם איך צוות רוקט תמיד חוזרים, ואסור שזה יקרה לעולם!" הוא אמר, אינפף, ונשא את אפו גבוה מעלינו.

במהלך אותם חודשיים מרגע התמוטטות הקדוש ברוטוס ועד לפתיחת הקדוש ברוטוס #2 שאר החברים בילו גם הם:

מאלפוי הבן מצא עבודה לחופש בחנות צעצועים.

"וואו! אפשר בובה סופרמן?" אמר ילד קטן ומנוזל.

"וואו! סופרמן? הוא ממש חזק! תזהר ממנו! רק עם קיפטונייט תוכל לנצח אותו! ואם אתה רוצה להיות חבר שלו - אתה מוכרח להרחיק אותו מקריפטונייט! ואסור שאף אחד ידע מי הוא באמת, אז אתה מוכרח לקנות לו משקפיים ובגדים של מוגל ולהגיד שהוא בעצם עיתונאי בשם קלארק קנט כדי שלא יעלו עליו!" אמר דראקו בפאניקה.

"אבל אני רוצה אותו כדי להרוג אותו!" אמר הילד וניצוץ מרושע בעיניו.

"אה, אז אין לי בובה של סופרמן, יש לי רק בובות של עיתונאי מוגל בשם קלארק קנט, שהוא מאוד משעמם עם משקפיים... לא כדאי לך לקנות אותו. תקנה... אותה!" אמר דראקו והביא לילד ברבי רנדומלית.

"איכככ! זה של בנותתת!" אמר הילד.

"לא נכון!" אמר דראקו בעלבון.

"זה כן! תראה, זה ברבי!" אמר הילד בגועל.

"זאת לא סתם ברבי!" נעלב דראקו.

"מה, יש לה כוחות?" שאל הילד בסקרנות, "היא לא נראית ככה!"

"הדברים הבלתי נראים סמויים מן העין!" אמר דראקו במסתוריות.

"ברור שהם סמויים מן העין, כי הם בלתי נראים! איזה חנות מפגרת!" אמר הילד וחב את אמא שלו משם.

אמא שלו משמ אהבה את החנות. מאז שדראקו החל לעבוד שם, היא לקחה את הילד לקנות צעצועים רק שם, כי הם תמיד יצאו משם בידיים ריקות, והמינוס בחשבון הבנק המשפחתי הלך והצטמצם הודות לדראקו.

אך מנהל החנות לא חיבב את דראקו כלל.

"אתה גורם לנו להפסדים!" הוא אמר.

"אבל לא שמעת מה הוא אמר על ברבי בחוף הים?" שאל דראקו, עיניו מוצפות בדמעות.

"מה אכפת לי? אתה מבריח לקוחות! כלומר, יש כאלה שהחלו לבוא לפה באדיקות, אבל מה זה שווה אם הם לא קונים כלום?!" שאל המנהל.

"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאל דראקו.

"שתתפטר בעצמך כדי שאני לא אצטרך לשלם לך פיצויים!" אמר המנהל.

"אם זה מה שישמח אותך..." אמר דראקו בעצב והסניף מעט נזלת.

"הו, זה ישמח אותי מאודדד!!!" אמר המנהל בחיוך מוטרף על פניו. דראקו פשוט הלך.

לפרד-ו-ג'ורג' ורון היתה חופשה מאוד מוצלחת, או מאוד נכשלת, תלוי את מי שואלים.

פרד-ו-ג'ורג', או פו"ג בקיצור, חשב שהגיע הזמן להשחיז את כישורי הקולינריה שלו. "היי, אמא, אולי אני אכין ארוחת צהריים היום?" הוא הציע.

"אולי לא? אני אוהבת את המטבח שלי כמו שהוא!" השיבה מולי וויזלי בכעס.

"אז אני אכין אוכל בחוץ! נעשה ברביQ!" אמר פו"ג.

"איכסה! ברבי זה של בנות!" אמר רון בקולו המתחלף.

"אז מה?!" מולי וויזלי רתחה, "יש לך בעיות עם דברים של בנות?!" 

"אה- אה- לא! זה מאוד- מאוד-" הוא החל לגמגם.

"יופי! זאת שמלת הנשף שלך!" היא קראה וזרקה לעברו שמלת מלמלה בארגמנית.

"לאאא!!!1" אמר רון.

"בסדר, אז זאת תהיה שמלת הנשף שלך!" אמרה שמנמנה אחרת והשליכה לעברו שמלה תכולה עם מחשוף נדיב.

"לאאאא!!!!1" זעק רון.

"למה, אתה מתבייש בשיער החזה שלך?" ליגלג לעברו פו"ג.

"לא, עוד לא צמח לי בכלל! אני בן 11!"

"אני מבין... זה הרבה יותר מביך!" אמר פו"ג.

"בכל מקרה, אמא מכרה את הברביQ לאחותה התאומה... מלך לאכול אצלה!" אמר פו"ג.

"איזה אמא? ואיזה אחות תאומה?" שאל רון.

"לא 'דע! אחת מהן! שתיים!" אמר פו"ג.

"שלוש! ארבע!" הפגין רון את כישוריו המתמטיים.

"אוקיי, תסתום! החלטתי שנאכל את הארוחה שלנו בקדירה!" אמר פו"ג.

"רק מחוץ למטבח!" אמרה אחת השמנמנות.

"בסדר, בשדה!" אמר פו"ג.

"רק לא זה! אתה תשרוף את כולו!" אמרה שמשמנה אחרת.

"בסדר, על החוף!" אמר פו"ג.

"שכחת שאנחנו אנגלים? ירד לך גשם לקדירה אם תבשל בחוף! צריך מקום מקורה!" אמרה שמשמנה אחרת.

"בסדר, בקניון!" אמר פו"ג.

"ואז כל המוגלגים יראו אותנו?!" אמרה שמנמנה אחרת.

"אוף, אמא-או מישהי- את חייבת להפסיק לפחד מאנשים! וגם להפסיק לקרוא להם גוגל-מוגלים!" רטן פו"ג.

"אחרי מה שקרה בתחנת הרכבת אני לא אתגבר כל כך בקלות!" רטנה שמנמנה אחרת.

"וגם אני!"

"וגם אני!"

"וגם אני!"

"וגם אני!"

והרבה הרבה שמנמנות אמרו "וגם אני" עוד הרבה בהמשך, לפירוט מלא פשוט תתקעו על אחת השורות ותקראו אותה שוב ושוב ושוב עד שיתייבש לכם השכל. 

או שתעברו לפרק הבא...

(הפרק הבא כולו "וגם אני!" ולכן נאלצנו לחתוך אותו מפאת חוסר עניין הציבור. אין ברירה, תאלצו לשכתב אותו לעצמכם, אם זה כל כך חשוב לכם... אז בקיצור, אחרי פרק 5 בא פרק 7. פרק 6 נקרא "וגם אני!" וזה כל התוכן בו. אז שלא תחשבו שדילגנו על פרק סתם!~)

"טוב טוב בסדר די כבר קלטנו אתכן ונמאסתן! מיציתן! מיצינו! מיציתי! יאללה ביי הלכתי לבשל בחדר של רון!" אמר פו"ג בזעם.

"טוב, זה מקובל עלי!" אמרה אחת השמנמנות.

"וגם עלי!"

"וגם עלי!"

"וגם עלי!"

.

.

.

...ובכן, הפרק הבא שיפורסם יהיה פרק 8.

"בוא, רון!" אמר פו"ג.

"מה אתה רוצה ממני, פרדוג'ורג'?" שאל רון בחשש מה.

"בוא איתי, אתה תהיה... נושא כלי!" אמר פו"ג.

"למה אתה צריך נושא כלים?" שאל רון.

"נו... אני הולך לבשבל בחדר שלך? תסחוב לשם הכל!" הסביר לו פו"ג בפשטות.

"טוב, זה נשמע לי הגיוני..." אמר רון.

"ותשאר שם כשתגמור לסחוב, תקרא לי... תצנתק לי ואני אבוא! אל תזוז משם!" אמר פו"ג.

"למה?" שאל רון.

"כי אתה... אתה ממש חשוב! אתה תהיה המנה העיקרית!" אמר פו"ג.

"כמה פואטי מצידך, להשתמש בדימויים! לא ידעתי שיש בך צד של משורר..." התפייט רון.

"איזה דימויים? יאללה, זוז! חמש דקות! בעצם, תן לי 25 דקות, אני צריך לראות 'פוקימון'..." פו"ג אמר.

"אה אני גם רוצה! אני אוהב את צוות רוקט!" אמר רון.

"לא! אתה נושא כלי! ..נו, יאללה! יש לך הרבה עבודה! וזה תכף מתחיל, אל תעקב אותי!" רטן פו"ג והלך לחדר הטלויזיה.

"טוב, אוף..." רטן רון והחל לסחוב את המטבח, על כל כיליו, שיישיו, כיריו, גזיו (בלי בלוני הגז), כלי המטבחיים, או בקיצור: את כל תכולת המטבח באשר היא. כולל העציץ!

כשרון סיים הוא צינתק לפו"ג, שלרוע המזל הפיק לענות וצרח: "אמרתי 25 דקות! זה עוד לא נגמר! והיום גם יש פרק כפול! שלא תעז לצאת מהחדר!" 

"אולי תקליט לי, לפחות?" צייץ רון, אך רק צליל ניתוק השיב לו.

פו"ג כל כך כעס שהשליך עצם כבד לעבר חדרו של רון. העצם הכבד יצר חור ברצפה וכל הדברים שרון סחב נפלו לקומת המרתף.

"טוב, לפחות לא ישעמם לי... את בסדר?" קרא רון לעבר השמנמנה ששימשה כעצם כבד.

"אח, מזל שאני שמנמנה..." היא נאנחה מהמרתף.

"באמת מזל!" אמר רון בהברקה וזינק מטה, נחת עליה נחיתה רכה והחל להקפיץ את כלי המטבחיים לגווניהם וסוגיהם מעלה לחדרו.

עד סוף הפרק, השמנמנה כבר היתה די מדולדלת ופחות בעלת נפח. היא החליטה לעשות דיאטה ויצאה מהבית כששומניה השטוחים ומורחבים מתנפנפים ברוח הקלה, שיערה מתבדר, והיא נושאת מבט בתקווה לעבר האופק, וקולה הסדוק נישא בשיר:

בינתיים, רון סיים לתקן את החורים ברצפת ותקרת חדרו, כלי המטבחיים כבר היו בפנים, ופו"ג חזר לחדר ושמח לראות שרון עדיין שם.

"טוב, עכשיו תרוקן את הקדרה, תשים אותה על הכיריים ותתחיל לחמם מים. כשהם ירתחו תכנס פניצה. אני הולך לראות פיניאס ופרב, ואתה אל תזוז מהקדרה עד שאני אחזור!" הוא אמר.

"אתה לא רציני, נכון?" שאל רון בחצי חיוך קצת לחוץ.

"ודאי שאני רציני! אמרתי לך שאתה המנה העיקרית!" רטן פו"ג בהבעת פנים של 'איזה אח חסר קליטה יש לי' והלך משם.

"א- אבל-" אמר רון לדלת שנטרקה בעקבותיו.

הוא עשה הכל מממשששש לאטטטט כך שעד שפיניאס ופרב נגמר הוא הפיק להרתיח מים, וכשפו"ג נכנס לחדר רון רק נכנס לקדירה.

"המ, לא התבשלת מספיק!" אמר פו"ג בעודו צובט את בשרו הקשה של רון שפלט "איי!" בהתאמה.

"אני הולך לראות הטיטאניק! אל תזוז!" אמר פו"ז והלך משם.

"אה, חכה רגע!" הוא חזר, "איפה שמת תתבלינים? תטבל קצת!" והלך משם.

"הטיטאניק?" שאל רון בגבה ומרמת, ואז, "איי! חם לי!" הוא קרא וזינק מתוך הקדירה. הוא נשם עמוק, חוכך בדעתו, ולבסוף גמלה בליבו החלטה: עליו לברוח משם באומץ לב ותושיה! אכן, היה זה קשה במיוחד להתגנב החוצה בשעה שפו"ג היה שקוע בסרט הרומנטי. הוא חיכה בקוצר רוח לטביעה... כל השאר לא עניין אותו במיוחד.

"נו כבר! נו כבר!" נשמיעו קריאותיו קצרות הרוח מחדר הטלויזיה. רון פשוט לא הבין למה פו"ג לא מריץ את הסרט כדי להגיע כבר לחלק שהוא אוהב, אבל הוא הודה בליבו למזלו הטוב שאחיו הגדול טיפש מכדי לעשות זאת וזה מאפשר לו מרחב זמן מספיק כדי להסתלק משם.

"טוב, נמאס לי! אני מריץ קדימה!" נשמע קולו של פו"ג. רון זינק ממקומו בהפתעה וברח משם בקריאות אימה.

"הו, אני כבר שומע אותם צורחים!" פו"ג התמוגג.

רון רץ ורץ ורץ ורץ ורץ והקיף את השולחן בסלון לפחות חמש פעמים עד שהזרת של הרגל שלו נתקלה בפינה של השולחן, ואז הוא החל להקיף את השולחן בסלון בקפיצה על רגל אחת בעודו אומר "איי! איי! איי!" בהתאמה.

"למה אתה מקרקר לי בסלון כמו איזו תרנגול?!" אמרה אחת השמנמנות.

"וגם לי?!"

"וגם לי?!"

"וגם לי?!"

... הפרק הבא יהיה פרק 9 ...

"אה, כי אני בורח כי פרדוג'ורג' רוצה לבשל אותי!" אמר רון.

"אז?!" שאלה אחת השמנמנות.

"מה אכפת לי?" שאלה שמנמנה אחרת.

"הו לא, רון בני! רק לא זה!" אמרה אחת מהן בדמעות.

"Tז את אמא שלי!" אמר רון, קורן באושר לאור התגלית במופלאה.

"רק לא זה!" המשיכה האמא.

"אני לא מאמינה שאתה בורח מהאדם היחיד שהצליח להכניס אותך למקור מים! תשאר מצחין לנצח!" היא יבבה.

"טוב... אז זאת לא את..."

"אם זה באמת חשוב לך לדעת מי מאיתנו אמא שלך, למה שלא תחתוך את עצמך לשניים? זה גם יחסוך לפרדוג'ורג' עבודה בבישול!" אמרה שמנמנה אחרת.

"אבל יש הרבה יותר משתי שמנמנות!" אמר רון.

"אז תפסיק לפזול!" קראה השמנמנה היחידה והטיחה מחבת בראשו של רון ששוב ראה כפול.

רון התמוטט על מקומו.

"אחח, היה מה זה כיף בחופש!" הוא אמר מאוחר יותר להארי כשהם נפגשו בפתיחה המחודשת של בית ספרם.

"כן, ראיתי מלאא סרטים..." אמר פו"ג בחולמניות.

"כן, ואני... אה..." אמר רון בהיסוס.

"אתה פשוט חי בסרט!" אמר לו פו"ג.

"באמת?" שאל רון.

"כן! כבר שכחת כמה סבלת כל החופש?!" קרא לעברו פו"ג.

"אה, נכון... יש לי זכרון חלש... אין לי מושג אם נהנתי בחופש או לא..." רון משך בכתפיו.

"אבל אתה נראה שזוף." אמר הארי.

"לפחות בכפות הרגליים..." אמר רון ומשך בכתפיו שוב.

"טוב, תפסיק למשוך לי בכתפיים! זה לא נעים לי!" אמר פו"ג בכעס.

"טוב, סליחה..." אמר רון ומשך בכתפיו.

"די כבר!" צעק פו"ג.

"הו, הנה הוא ביל ראש-דה!" קרא דאקו לעברם וסובב את כף ידו בצורת שלום מלכותית.

"איפה?!" קראו כולם והחלו לחפש אותו.

באותה החופשה, בילה יפה גם לואיס. סתם, הוא מת.

באותה חופשה, בילה יפה גם הרוצח המטורף:

שרצח את לואיס!

ובילו יפה גם נוויל לונגבוטום, סיציליה לווינשטיין, זוגית וזלמן... רק הרמיוני גריינג'ר בילתה מכוער. הרמיוני גריינג'ר ריפרפה באצבעותיה על פלומת השפם החדשה שלה בחיבה, בעודה עומדת מול המראה.

"ארמיוני! צחיך ללכת לבצפר!" אמרו לה ההורים שלה, והיא הלכה וקיוותה שאף אחד לא ילעג לשפמה בעטיה של קנאה חסרת פשרות. (כי לא יכול להיות אחרת... הרי כל אחד רוצה להיות חתול!)

לגבי נוויל, זוגית, סיצילה, זלמן וכל השאר ששמותיהם עוד לא נקבעו - אין לנו מושג איך הם בילו, אבל זה היה מה זה יפה! ואתם, קוראים יקרים, מוזמנים לכתוב כאן איך הם בילו:

______________________________________________________________________________

______________________________________________________________________________

______________________________________________________________________________

______________________________________________________________________________

______________________________________________________________________________

______________________________________________________________________________

ואם תהיו טובים, אולי תצליחו לראות את הדרדסים!

מה יקרה להם אחר כך, לאחר הפגרה הקצרצרה? ואיפה ילמד דאדלי? כל זאת ועוד - או פחות - או שום דבר מזה - בפרק הבא! הישארו עימנו!