קלמנטינה

לק"י

חג המולד הלך והתקרב בצעדי ענק. הפגישה של לייזה והמנהלת נראתה כמו זיכרון רחוק. לייזה שמה לב שהיא מתרגשת לקראת ארוחת החג אצל משפחת שאקלבולט, אבל ג'וש לא נראה כל כך שמח. הוא היה לחות יותר ומודאג יותר בימים האחרונים, ונראה היה כאילו הוא פחד מאוד מביקורה של לייזה. ציוניו במבחנים ירדו עוד יותר מבדרך כלל, והוא הגיב יותר בפראות ותסכול להצקותיו של טאי בק, כמו אותו שיעור שיקויים שהיה ביום האחרון ללימודים לפני החופשה.

בדרך לשיעור חבריה של לייזה סיפרו לה היכן יבלו את החג.

"אני מתכוונת להישאר כאן," מלודי אמרה, "לדעתי זאת תהיה חוויה מאוד מעניינת."

"את לא תהיי לבד?" אנה שאלה אותה.

"מה, את לא נשארת?" מלודי החזירה לה בשאלה.

אנה משכה בכתפיה.

"אני גדלתי בבית מוגלגי יהודי באירלנד, אז המשפחה שלי מאוד רוצה אותי בחופשה. חוץ מזה שהשנה חג המולד יוצא בחנוכה."

"חנוכה?" מלודי שאלה בחיוך, "זה לא החג ההוא של היוונים?"

אנה צחקה. "את יודעת, אומרים שהיהודים ניצחו את היוונים כי יהודה המכבי הטיל לחש קונפונדוס על אנטיוכוס."

שתי הבנות צחקו ולייזה חייכה בנימוס.

"אבל את תישארי לבד, לא? לייזה גם נוסעת מכאן," אנה אמרה למלודי.

"מה, זה נכון?" מלודי שאלה.

"כן," לייזה אמרה בלי להוסיף דבר.

"אל תדאגי," נשמע קול, "גם אני נשאר פה בחג." היה זה טום.

"אה, יופי, אני לא אשאר לבד." מלודי אמרה בחיוך.

"מה איתך?" אנה שאלה את טאי שעבר שם.

"אני? אני נוסע הביתה, להוגסמיד." הוא ענה.

לייזה הביטה בג'וש שהיה במרחק לא רב ממנה. היא ידעה שהוא ייסע לביתו בחג, יחד עם לייזה, לכיכר גרימולד 12. אחרי הכול, הוא היה בנו של דובר המעגן.

"מה קרה?" מלודי שאלה כשראתה את לייזה מביטה בג'וש.

"אה-כלום." לייזה מיהרה לומר, ובאותו הרגע נפתחה דלת כיתת השיקויים והמורה נתנה להם להיכנס.

הפרופסור לשיקויים הייתה בחורה צעירה ונמרצת. היו לה משקפיים עבים וגלימה עם צווארון גבוה, והיא הייתה חסרת סבלנות. שמה היה הֵקֵטָּה יוּפּי.

באותו היום הפרופסור יופי לימדה את תלמידי הכיתה להכין שיקוי מנקה רעלים.

לטאי יצא שיקוי בצבע צהוב זך וצלול, כמו שהיה רשום על הלוח. הוא פקק דגמה מהשיקוי במבחנה ורץ להגיש את זה למורה.

ג'וש, לעומת זאת, לא הסתדר בכלל. הוא כמעט ולא סיים להכין את השיקוי לפני תום השיעור, ובכלל יצא לו שיקוי תכלת סמיך. כשפקק את המבחנה והלך להגיש דגימה מהשיקוי לפרופסור יופי, טאי גיחך ושם רגל לג'וש.

כמובן שג'וש החליק, אבל טאי אכל את מה שבישל: המבחנה התנפצה על רגלו שהעלתה עשן והוא צרח.

"זוזו כולם! הירגעו! תשתקו!" פרופסור יופי אמרה והזיזה את כל מי שעמד בדרכה אל טאי. כשהגיעה אליו רחרחה קלות את השיקוי ואז מיד אמרה לג'וש בנוקשות: "שאקלבולט, אתה עשית שגיאה איומה."

כשרחרחה את השיקוי בשנית, היא הוסיפה: "צר לי, שאקלבולט, אך ביצעת יותר משגיאה אחת. למעשה ביצעת את כל השגיאות האפשריות, ויצא לך שיקוי חגיגי במיוחד."

כפות רגליו של טאי החלו להצמיח עצי אשוח קטנים ומקושטים.

"רקחת את שיקוי החגים. כעת מר בק יצא לחופשת החג עם עצי אשוח קטנים שייעלמו רק בערב השנה החדשה. בק יקירי, עליך להודות שהשיקוי לא נשפך על רגליך בליל כל הקדושים, אז היו צומחות דלעות על כפות הרגליים שלך."

היא פנתה לאנה.

"העלמה פרידמן, אילו השיקוי היה נשפך עלייך היית מצמיחה חנוכייות וסביבונים." פרופסור יופי אמרה בנוקשות עם חיוך קל.

כל הכיתה החלה לצחוק בקול, וגם אנה נהנתה מהרגע. רק ג'וש צעד אחורה בהססנות.

 "אתה, שאקלבולט," פרופסור יופי אמרה, "שלא תחשוב שלא תצא מזה בקלות. אלו הייתם מתחלקים לבתים הייתי מורידה נקודות לבית שלך, אך מכיוון שבקרפטיץ' הדבר אינו אפשרי איאלץ לצוות עליך לפקוד את משרדי בתום יום הלימודים. אני אדאג לך לתעסוקה בחופשת החג..."

כולם צחקו, וגם לייזה בלעה חיוך, אבל ג'וש רק האדים מבושה.

"ועכשיו," פרופסור יופי אמרה בנוקשות, "מי מתנדב לקחת את מר בק הצעיר למרפאה?"

תלמידים רבים (ובעיקר תלמידות) ניסו לקפוץ על ההצעה, ורק לייזה שתקה והביטה בסקרנות על טאי, שהחזיר לה מבט מאושר.

"לונגבוטום, את תלווי את בק. השאר משוחררים," פרופסור יופי אמרה ויצאה מהכיתה יחד עם שאר התלמידים.

לייזה וטאי נשארו לבד.

"טוב..." טאי חייך, "איך את הולכת להוציא אותי מכאן? את לא תוכלי לסחוב אותי על הידיים כמו כלה."

"למה לא?" לייזה שאלה בחיוך.

"את... את חלשה ושברירית, את יודעת."

"דווקא לא," לייזה אמרה בביישנות והרימה שולחן עם הרבה כיסאות וקדרות עליו לפינת הכיתה. טאי נראה מורשם.

"עכשיו אין לך תירוץ," לייזה אמרה בחיוך, "תיאלץ לוותר על טיפת הכבוד שנשארה לך, אלא אם כן אתה ממש שמן."

טאי חייך.

"את אומרת שאיבדתי את כבוד?" הוא אמר באושר, "היוּפּי הזאת היא פשוט גאון!"

"למה?" לייזה שאלה כשסדרה את התיק שלה.

"הו, היא הפכה את העניין לבדיחה. נהפכתי לכוכב!"

לייזה צחקקה.

"אם כבר," טאי המשיך, "מי שבאמת מסכן הוא ג'וש."

לייזה הפסיקה לסדר את התיק והביטה בטאי.

"ברצינות? אתה מרחם עליו?" היא שלאה.

טאי הביט בלייזה בריכוז, ואז פרץ בצחוק גדול.

"נראה לך? מה אכפת לי ממנו! הוא פשוט ילד כל כך... כל כך..."

לייזה הביטה בו בציפייה.

"הוא מטרה קלה!" טאי אמר לבסוף.

"אז אתה לוקח אנשים חסרי ביטחון וממרר את חייהם?" לייזה אמרה פתאום בעוז.

"ה-היי! זה לא נכון!" טאי אמר, "את החיים שלך לא מיררתי!"

לייזה השפילה מבט והמשיכה לסדר את התיק.

"אה-לא התכוונתי שזה ישמע ככה בכלל!" הוא מיהר לתקן.

לייזה סיימה לסדר את התיק ונעצה מבט בטאי.

"מה? אני מצטער! באמת! אני לא רוצה לפגוע בך!" הוא אמר.

"למה?" לייזה שאלה בשקט בעודה מתעסקת בשרביט, למרות שידעה שמדובר בסתם מקל עץ והיא שרביט בעצמה.

"כי.. כי..." הוא החל לומר.

"כי אני לא אדם רע," הוא אמר, "אני רק רוצה לצחוק קצת."

"אז רק שתדע שאותי זה לא מצחיק," היא אמרה והכניסה את השרביט לכיס.

"דווקא כן," טאי אמר בעיניים פעורות, "ראיתי אותך צוחקת."

לייזה חייכה בביישנות.

"טוב, זה בגלל ש... זה היה די מצחיק," היא אמרה בשקט.

"רואה?" טאי צחק, "אז עכשיו, אחרי שצחקנו ונהנינו, אולי תסבירי לי איך אני מגיע למרפאה?"

"זה פשוט, בעזרת לחש רחיפה."

טאי הרים גבה. "זה לחש מורכב שנלמד אותו רק בסוף השנה."

"אל תדאג," לייזה אמרה, "פשוט צריך לומר 'וינגארדיום לאביוסה', ואז-"

אבל היא השתתקה ברגע שטאי החל לרחף באוויר. לייזה הלחוצה הוציאה מיד את המקל מכיסה.

טאי החיוור הביט בלייזה בפחד.

"א-איך עשית את זה?" הוא שאל בחשש.

"מה הבעיה? רק תירגלתי קצת, ו-"

"לא הבנת אותי, איך עשית את זה בלי שרביט?"

עכשיו היה תורה של לייזה להחוויר. היא נכשלה בתפקידה לשמור על בסוד. היה אסור שאיש ידע שהיא השרביט, שיש לה יכולת מיוחדת. אם טאי יודע זה אומר שהיא נכשלה, ועכשיו אין לדעת לאן הסוד הגדול יגיע.

לייזה פעלה באינסטינקט של רגע ופשוט סיפרה לטאי הכול. היא סיפרה לו על השרביט, על הגורל, על גאיוס ועל היכולת שלה.

ובמקום לתת לטאי הזדמנות להגיב היא הרחיפה אותו ישר למרפאה ורצה לשיעור הבא.

רדוקטו ישב על כס המלכות של ממלכת אדוארדיה. הוא הרהר על גאיוס, ועל מדוע דווקא המילה 'רדוקטו' היא הלחש שמפרק דברים. הוא הרהר על נפתוזי וסטופפיי, שהיו לא יותר מזוג צעיר. היו אפילו שמועות על יורש עצר. רדוקטו פחד לדמיין מה היה קורה אם באמת היה נולד להם יורש עצר. הוא באמת העדיף את המציאות בה הוא שלט בממלכה.

רדוקטו חשב על החתונה הקרבה ובאה. לפני מספר שעות הוא מסר לתושבי העיר לונדון הבירה על ארוסיו לדיאנה הנפלאה, והוא ציפה לראות את גאיוס וסיציליה בשורה הראשונה. הוא ממש הופתע לראות שהם לא שם.

"בטח יצאו לטיול יחד ושכחו," רדוקטו אמר לעצמו בחיוך.

חלפו כמה דקות ולחדר נכנסה דיאנה, ארוסתו. היה לה שיער בלונדיני ארוך ועיניים בורקות ויפות. הייתה בה עדינות, אך עם זאת היה לה ביטחון. היה בה חן לא מוסבר והרבה קסם אישי. היא לבשה טוניקה לבנה.

"הו, יקירתי," רדוקטו אמר בפורמאליות, ואז שניהם החלו לצחוק.

"מה שלומך, דיאנה?" הוא אמר בחיוך.

"הכול קסום," היא ענתה בחיוך.

"מה את רוצה?" הוא שאל אותה, "עד חצי המלכות."

והם צחקו.

"אתה יודע, התלבטתי לגבי צבע המפות שיהיו על השולחן, בין חום שוקולד לוורוד פרפרים."

רדוקטו חייך.

"בואי נבחר כחול ים," הוא אמר, "למרות שאת כל הזמן אומרת לי שאין לי טעם בעיצוב."

דיאנה צחקה. "אם זה היה תלוי בך הארמון הזה היה מלא בצבים זרחניים, ובעיקר צהוב. צבע נוראה אם אתה שואל אותי."

הם צחקו והתנשקו. "סטופפיי אולי הייתה מרשעת, אבל יש לה טעם בעיצוב ארמונות!" רדוקטו אמר והם צחקו והמשיכו להתנשק על כיסא המלכות.

"מה דעתך," רדוקטו אמר לפתע, "שנדאג לאיזה.. יורש עצר קטן?"

דיאנה צחקה.

"טיפשון," היא טפחה בקלות באפו, "יש לך חתונה על הראש!"

והם המשיכו לצחוק.

"נו, נו," הוא אמר, "הגיע הזמן להכין את הבוסתן לחגיגות."

"הבוסתן שלך יהיה מקום מושלם להתחתן בו!" דיאנה אמרה באושר.

רדוקטו חייך.

"נו, אז שנצליח!" הוא אמר לה.

"אמן!" היא הוסיפה ויצאה מהארמון, משאירה את רדוקטו לנופף לה לשלום.

דיאנה יצאה משטח הארמון ופנתה לסמטה צדדית.

"אמן, מלך." היא מלמלה לעצמה ושלפה מהכיס אבן שחורה. היא הביטה באבן והשליכה אותה באוויר, בעודה ממלמלת האיקו קצר:

"אגיע לשם,

בעודי מתפללת,

מלך ומלכה."

האבן מיד התאדתה בעננת עשן שחור באוויר, ובמקומה הופיע חור שחור באמצע האוויר. דיאנה מיד מלמלה את החמשיר הבא:

"אלך לבקר אתכם,

אבוא ואצליח בזכותכם,

אני נאמנה

למלוכה האחרונה

שפחה אני בשבילכם"

ומיד עברה בחור השחור והגיעה לחדר קטנטן וחשוך.

"ברוכה הבאה, חברת מסדר." נשמע קול.

"ברוכים הנמצאים, המלך נפתוזי והמלכה סטופפיי," דיאנה ענתה.

"מה בפיך?" נשמע קול נשי עדין, ומהצללים יצאה סטופפיי.

"הכול הולך לפי התוכנית. החתונה תתקיים בקרוב."

"נפלא," סטופפיי, אמרה בחיוך, "תמיד ידעתי שאת בסדר. איפה גאיוס?"

"גאיוס? לא יודעת, נעלם." דיאנה אמרה.

"נעלם?!" סטופפיי שאלה, "מה זאת אומרת נעלם?"

"זאת אומרת שהוא איננו. הוא לא היה בהכרזה על האירוסין." דיאנה ענתה.

"הוא לא מסתובב עם בת אימפריו? עם סיציליה?" סטופפיי שאלה.

"גם היא איננה," דיאנה ענתה.

סטופפיי קימטה את מצחה.

"לא... זה לא ייתכן..." היא אמרה, "הוא לא יכול להיעלם פתאום. ממערב לעיר יש את מדבריות הקרח, וממזרח יש את היער, והעיר הקרובה ביותר נמצאת במרחק של חודש של נסיעה מהירה! הוא לא יכול להיעלם!"

"מה אפשר לעשות?" דיאנה שלאה.

סטופפיי נראתה מודאגת.

"נפתוזי!" היא קראה.

נפתוזי מיד הגיע.

"הו, תראו תראו," נפתוזי חייך, "מי זו אם לא המלכה החדשה".

"ומי זה אם לא האיש שקידם אותי לגדולה," דיאנה אמרה.

"נפתוזי, לדיאנה שלנו יש בשורות מרעישות," סטופפיי אמרה.

דיאנה סיפרה לו שגאיוס וסיציליה נעלמו.

"הממ..." נפתוזי נראה מהורהר, "הם לא חושדים בך או משהו, נכון?" הוא שאל.

"איש אינו חושד בי, אדוני." דיאנה ענתה.

"ובכל זאת..." נפתוזי אמר, מהורהר, "נראה שתצטרכי לעשות ביקור בית אצל קדברה וייל, או אולי אצל סטפצ'יוס ואלכסנדריה?" הוא חייך.

"ייתכן," דיאנה אמרה בחיוך.

"נפלא, דיאנה, את חופשייה ללכת."

דיאנה קדה קידה עמוקה, הסתובבה במקום ומצאה עצמה באותה סמטה חשוכה.

היא יצאה מהסמטה ופנתה ללכת לביתה של קדברה. דיאנה הלכה לעשות את אחד הדברים האהובים עליה, לחלץ מידע.

הפעם המטוס חיכה לתלמידי בית הספר קרפטיץ' ממש בשער בית הספר, ולא ליד יער התרדמת. זה הסב ללייזה עצב רב, כי היה לה דחף עמוק לצפות ביער שוב. היא לא סיפרה לע היער לאיש, לא למנהלת, לא למשפחתה ולא לטאי.

לייזה עלתה למטוס ובחרה בתא מבודד. לאחר מספר דקות נשמע קול במערכת הכריזה, קולו של פרופסור מקאנגוס.

"תלמידים יקרים, הפעם נמנענו ממחדל הטיסה שהייתה ביום הראשון ללימודים והבאנו לכם טייס אחראי. מדובר באדם בשם ג'ייקוב דריל, אותו שחקן מפורסם ששיחק בבתי הקולנוע של הקוסמים. מדובר באותו שחקן שהפך לקאלט את המשפט האלמותי: 'הזמנת סושי עם מתכת, ג'ייקוב דריל?' בגלל שהיה נוהג לאכול מתכת בארוחת הבוקר שלו. מר דריל עבר את כל בדיקות האמינות האפשריות והוא מוכן להטיס אתכם. טיסה נעימה." אמר פרופסור מקאנגוס, ומיד נשמע קולו של הקפטן: "ערב טוב לכולם, שמי ג'יקוב דריל ואני אהיה הקפטן שלכם. אתם מתבקשים לחגור את חגורת הבטיחות."

לייזה הביטה בחלון בעצב. היא לא ראתה את היער וזה ציער אותה מאוד.

כעבור מספר דקות טיסה השמיים כבר החלו להחשיך ואורות נדלקו ברחבי המטוס. לתא של לייזה נכנס ג'וש שאקלבולט.

"היי," הוא אמר ללייזה במבוכה.

"היי, אתה מוזמן לשבת," היא אמרה לו.

ג'וש התיישב לצידה.

שררה שתיקה בחדר, שאחרי כמה שניות לייזה הפרה אותה: "מה שלומך?"

ג'וש חייך חיוך נבוך. "את יודעת, נכשלתי שוב בשיקויים."

"אוי, זה לא צריך להדאיג אותך." היא אמרה לו.

"זה מקצוע ממש חשוב. אמא שלי הייתה אלופה בזה." הוא אמר.

"נו, ומה היא עושה היום?" לייזה שאלה.

ג'וש השפיל את מבטו. "היא... היא המשיכה במחקר שיקויים, והיא נהרגה משיקוי אחד שרקחה בטעות לפני כמה שנים."

"אוי..." לייזה אמרה בכאב. היא הצטערה שהעלתה את הנושא בכלל.

"הייתי בן שמונה..." ג'וש אמר.

לייזה ראתה שהם מחזיקים ידיים. היא הבטה במבוכה בידה הלבנה שקועה בתוך ידו השחומה של ג'וש, ואז הביטה בג'וש עצמו. היא הרגישה כל כך רע בגלל שהיא צחקה עליו מוקדם יותר, אז היא פשוט חיבקה אותו.

ג'וש החזיר לה חיבוק חם.

אחרי כמה שניות הם הרפו מהחיבוק.

"יום יבוא ותצחק על זה," לייזה אמרה לו בחיוך.

"את בטוחה?" ג'וש החזיר לה חיוך.

"אני מבטיחה," לייזה אמרה.

היא ראתה שהם שוב מחזיקים ידיים.

"אז איך החג אצלכם בדרך כלל?" היא שאלה.

"א.... אבא שלי לא כל כך משקיע במתנות," ג'וש אמר, "הוא תמיד מביא לי איזה משהו שהוא מוצא בבית, ואז הוא עושה מזה עניין גדול. את המתנות השוות באמת אני מקבל מהסוכנת שלו, סיציליה."

"הבלונדינית ההיא?" לייזה שאלה.

ג'וש חייך. "כן, הבלונדינית ההיא," הוא אמר.

"אז בטח יהיה לי כיף שם," לייזה אמרה וג'וש נראה לחוץ.

"מה? מה קרה?" היא שאלה.

ג'וש לא ענה.

"מה, זה מפריע לך שאני אתארח אצלכם?" היא שאלה.

"לא! לא! בכלל לא!" הוא ענה במהירות.

לייזה חייכה בביישנות.

"אל תדאגי," הוא אמר לה, "הכול יהיה בסדר."

"עכשיו החלפנו תפקידים, אתה המרגיע ואני הנלחצת," היא אמרה ושניהם צחקו. היא הרגישה שהיא נהנית בחברתו של ג'וש.

לייזה לא ידעה כמה זמן עבר, אבל היא התעוררה פתאום. היא שמה לב שהיא הניחה את ראשה על כתפו של ג'וש שישן גם הוא. האורות בתא היו כבויים. היא קמה בזהירות ויצאה משם.

לייזה הסתובבה בין התאים החשוכים. בחלק מהתאים נשמעו נחירות. לייזה המשיכה ללכת לאורך המטוס שיותר הזכיר רכבת, ואז היא ראתה תא אחד מואר. היא דפקה בעדינות בדלת.

"כן?" ענה לה קול.

לייזה פתחה את התא. טאי היה בפנים, והוא היה לבד.

"טאי? אתה לבד?" לייזה שאלה.

"מה נראה לך?" הוא שאל בעצבנות.

לייזה נכנסה בשקט לתא וסגרה את הדלת אחריה.

"למה אתה לא ישן?" היא שאלה אותו.

טאי לא ענה.

לייזה התיישבה לצידו והוא מיד החל לדבר: "אני לא יכול להיות עייף כשאני ודע שלאחת החברות הטובות שלי יש כוחות מוזרים כאלה, שאני חבר של... פריקית."

לייזה הופתעה.

"על מה אתה מדבר?" היא שאלה.

טאי הביט בלייזה.

"אה, הבנתי..." היא אמרה, "אבל לא סיפרת עליי לאף אחד, נכון?"

"למה שאני אספר? למה שאני ארצה שמישהו ידע שהתחברתי עם מישהי שיכולה לעשות קסמים כי היא שרביט?! מי שמע על דבר כזה בכלל?!"

לייזה נשמה לאט.

"ולמה את לא ישנה?" טאי המשיך, "אולי יש לך כוח שמונע ממך לישון?"

"טאי, הכוח הזה חדש לי בדיוק כמו לך!" לייזה צעקה, דבר שהשתיק את טאי.

היא סיפרה לו על המפגש עם פרופסור לאבגוד. הוא נראה מופתע.

"רגע, אז למה לא סיפרת לי על הכוח הזה קודם?" הוא שאל.

לייזה נאנחה.

"אנשים רעים רוצים אותי, כי אני יכולה לשלטו ב...גורל או משהו כזה..." ליזה אמרה.

"ואוו... אנשים רעים רוצים אותך?" הוא שאל בפליאה.

"כן, בגלל זה, אם אתה רוצה שאני אשאר בטוחה, אסור לך לספר על זה לאף אחד!"

טאי הנהן בדריכות.

"אה, ולייזה," טאי אמר.

"כן?" לייזה שאלה אותו.

"אני רק רוצה לומר שאני מצטער," הוא אמר.

"זה בסדר, סלחתי." לייזה ענתה ויצאה מהתא.

המטוס נחת בשלום במעגן מוקדם בוקר. ג'ייקוב דריל דאג להעיר את כל התלמידים הישנים והוריד אותם מהמטוס יחד עם המזוודה שלהם. לייזה התרגשה לקבל את הגיים-בוי שלה בחזרה, אבל אז היא ראתה את סטיבן שאקלבולט, דובר המעגן, ממתין לה ולג'וש שיצאו מהמטוס. הוא נופף להם בחביבות.

"תראו מי בא," הוא אמר כשהילדים הגיעו אליו, "ג'ושוע שאקלבולט, אני רואה שהבאת איתך את אליזבת לונגבוטום!"

"קוראים לי לייזה," ליזה תיקנה אותו.

"נו, ולייזה זה קיצור של אליזבת כמובן! שמה של המלכה שלנו, שכבר בת 143 בלי עין הרע, והיא מולכת כבר 117 שנה!" סטיבן אמר, "עכשיו בואו נעלה לקומות המגורים שלנו. מדהים כמה דברים יש פה בבית שלי..."

אין ספק, על רפאל לונגבוטום עברה תקופה סוערת. כל ההצטרפות לצ"ד המחודש קצת ערערה אותו. הוא ידע שסבא שלו אוהב לעשות עניינים צבאיים, אבל הוא לא ידע שכך הארי פוטר יקרא לפגישות שלהם. עצם העובדה שהם גילו שהפילוג לבתים הוא מה שפירק את הוגוורטס כבר בלבל את רפאל, כי זה רק מוכיח שהגורל לא אוהב פילוגים בקוסמים וזה מוכיח שיש לו אישיות ותודעה. אבל מה שהכי הפריע לרפאל היה החלום שחלם כמה ימים לפני חג המולד, בלילה בו תלמידי קרפטיץ' עשו דרכם מבית הספר למעגן.

זה היה חלום מאוד מוזר. זה קרה בביתו של רפאל, בחדר של ביתו לייזה. רפאל ראה אדם ארך-רגליים, לבוש שחורים וכובע צילינדר עם שיער כסוף ארוך שמגיע עד הכתפיים. האדם הזה נראה מוכר לרפאל מאיפשהוא, אבל הוא ראה רק את הגב של אותו אדם. נראה היה שהוא הניח משהו בחדרה שלי לייזה. האדם יצא מהחדר ורפאל לא כל כך ראה את פני, רק שיש לו אף ארוך מעוקל.

רפאל ראה שבחדר היה מכשיר טלפון שלא היה שם קודם. רפאל התקרב באיטיות לטלפון וראה לידו את הפתק הבא שעליו היה רשום בכתב יד:

"שרביט יקר או שרביטה יקרה, נא חייגי את מספר הטלפון הזה בטלפון המיוחד. הודעה זו מיועדת אליך בלבד! אל תיתן אותה לאף אחד אחר! בברכה, אקטו."

ההודעה הזו לא אמרה הרבה לרפאל, אז הוא החליט לחייג בטלפון את המספר שהיה על הפתק בכל זאת.

חלפו כמה שניות ומהעבר השני של הקו ענה קול כמעט מוכר.

"הלו?" הקול שאל.

"שלום, מי זה?" רפאל שאל.

"אתה התקשרת," ענה הקול.

רפאל התרגש. הוא זיהה את בעל הקול, היה זה סבו עליו השלום, נוויל לונגבוטום.

"סבא נוויל?" רפאל שאל בהתרגשות.

"רפאל! מה שלומך?" נוויל ענה.

רפאל התרגש פחות. הרי סבא נוויל מת כבר שנים. מה זה המספר המוזר הזה? ולמה סבא נוויל נשמע צרוד ועצוב כל כך?

"סבא, אני חושב שיש קצת הפרעות בקו," רפאל אמר.

"לא, נכדי היקר, אין שום הפרעות בקו," נוויל ענה, "מה שקרה זה שאתה דוחף את האף לעניינים לא לך!"

"למה אתה מתכוון, סבא?" רפאל שאל אך השיחה נותקה. רפאל סגר את הטלפון והביט שוב בפתק. הפעם היה רשום עליו:

"לקחתי לך את:

-האומץ

-השכל

-הגיל

בפעם הבאה אל תתערב בעניינים לא לך.

בוקר טוב"

זה מה שהיה רשום בפתק, ורפאל התעורר מיד. השעה הייתה חמש לפנות בוקר.

"וואו... היה לי חלום נורא..." רפאל אמר בשקט, אבל קוו היה צרוד וכבד.

רפאל כיחכח בגרונו. כלום לא עזר.

"דונה? הקול שלי! מה קרה לו?" רפאל ניסה להעיר את אשתו.

דונה פקחה עיניים באיטיות וצרחה מיד.

"מה זה?!?! מי אתה?!?! מה אתה עושה פה?!?! איפה רפאל?!?!" היא צרחה.

"מה? אני רפאל!" רפאל ענה.

דונה קפצה מהמיטה בפחד.

רפאל הביט בדונה המפוחדת בבלבול.

"מה קרה?" הוא שאל.

"אתה רפאל?" דונה שאלה.

"כן," רפאל ענה.

"אז תסביר לי למה אתה נראה ככה?" היא שאלה אותו והושיטה לו מראה.

רפאל הביט במראה ונחרד.

במראה היה איש זקן, קירח מקומט וחסר שיניים שהחזיר לו פרצוף מפוחד.