לק"י
עכשיו גיליתי שהבלוג שלי יותר פופולארי ממה שחשבתי. יש פה אנשים שקוראים בשביל לצחוק, אנשים שקוראים פה כי הם משועממים, אנשים שזה מעניין אותם כל השברים שאני כותב פה, אנשים שסתם קוראים כל דבר, אנשים שבאו לפה כדי להתנחם, אנשים שאני בעצמי הזכרתי אותם כאן, ציידי כישרונות מערוץ 2 ועוד הרבה דברים. עכשיו אני באמת לא יודע מה לעשות, להמשיך לכתוב פה את כל ההגיגים הבריאים שלי?
אני פתאום מרגיש כל כך חשוף ומוזר... כאילו, זה לא שכתבתי פה את סודות חיי או משהו, זה רק כל מיני מחשבות שעולות לי לראש ואני מעלה אותן לפה. זה הכל. אבל הבלוג הזה, או המוח האלטרנטיבי הזה, הוא אמור להיות כל כך פופולארי?
קוראים יקרים, אני עכשיו שואל ברצינות, למה אתם פה? מה מצאתם פה? לא שאני רוצה שתלכו או משהו, אבל זה פשוט מסקרן אותי מה יש בבלוג הקטנטן והחמוד הזה שגורם לאנשים לבוא ולקרוא בו.
בעניין אחר, אתמול ראיתי את הסרט "המעניק", זה מהסרטים האלה שבאים עם רעיון כמו "כוכב הקופים" וכאלה. הסרט "המעניק" הוא רט מדהים! באמת! רוצו לראות!
אבל כמו שאמרתי, זה סרט עם רעיון. הוא מעלה שאלה פילוסופית אדירה: האם עדיך לוותר על צלם אנוש, כלומר לוותר על הרגשות שלנו, על הצבעים, הדעות, האינדיבידואליזם, ובאותה מידה לוותר גם על הלאום, הדת, התקווה, האמונה, האהבה, התשוקה, הקנאה, השנאה, הגניבה, השקרים, הרצח, המלחמות, הרדידות, הרוע?
או שאולי עדיך לחיות בעולם עם כל הדברים שציינתי, טובים ורעים כאחד?
וואי, זה באמת פוסט כבד מהרגיל. אני מתקלקל 
.
לילה טוב, שורדון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
